ביקורת ספרותית על האוהל האדום מאת אניטה דיאמנט
בזבוז של זמן

---

חיפשתי ספר מתאים לימים האלה. לא הסחת דעת קלילה, אלא משהו לשקוע בו לכל עומק הנפש. כתיבה נבונה ומלאת חמלה שמרחיבה את הלב, מרפאת אותו, משיבה כוחות.
מבין כל הספרים שבעולם, הומלץ לי על "האוהל האדום".
כך קרה שבחיפוש אחר מקלט נפשי מזוועות השבעה באוקטובר, ומצאתי את עצמי קוראת על זוועות ימי קדם. סחר בנשים. שפחות שבורות שיניים שולחות יד בנפשן. ילדה שנלקחת עם הופעת הדם הראשון שלה. נשים כורעות ללדת ומתות בייסורים.
מסעות טבח.
בסבלנות הולכת ופוקעת, צלחתי 186 עמודים. נשארו פרקים ספורים לסוף הספר כשהנחתי אותו סופית.

מה ששבר אותי לא היה התיאורים הקשים. הסיפור לא חסר גם רגעים של אושר־לכאורה; התאהבות ראשונה, אִמהוּת עוטפת, אחווה איתנה. מה שהתיש אותי היה הסגנון המרוחק.
הערך ברומן היסטורי טוב הוא היכולת המופלאה למחוק אלפי שנים כלא היו. "האוהל האדום" מספר באריכות ובשפה מליצית על חייה של דינה המקראית, גיבורת הספר, אך לא מטיב להראות את המאורעות, להחיות את הדמויות, להאהיב או להשניא אותן.
הוא מוצלח מאוד באקספוזיציה, וזה מה שמשך אותי אליו: הפרולוג המסקרן, התיאור הנפלא של ארבע האחיות, בנותיו של לבן הארמי. אבל ככל שהמשכתי הבנתי שרזולוציית האקספוזיציה הסיכומית והמרוחקת נמשכת אל תוך הספר ומסרבת לצלול אל תוך עלילה, אל משהו שנותן תחושה של הווה, של עכשיו –
עמוד אחד שוטח לפנינו פיסה נדירה של דיאלוג (לרוב דרמטי ומליצי במידה מופרכת ממש); ובעמוד הבא חולף לו כמעט עשור מחייה של דינה, ועיקריו מתומצתים בפסקה או שתיים. רגע אנחנו עם דינה הנערה הצעירה ושבורת הלב, וברגע הבא היא מגיחה בעשור השלישי לחייה, ואנחנו נאלצים להתחבר בפתאומיות לסט חדש של מאוויים ופחדים, ולתפאורה חדשה של יקירים ואויבים.
באחת הקפיצות האלה התייאשתי. בימים אחרים אולי הייתי ממשיכה ומתעקשת עד הסוף, אבל היום אלה מותרות. רשימת ההמלצות עוד ארוכה ובלילות האלה אני זקוקה, באמת זקוקה, לספר טוב.

» ביקורות נוספות של מִשְׁאלת לֵב
» ביקורות נוספות על האוהל האדום