ביקורת ספרותית על בלי אהבה מאת אליס אוזמן
ספר לא משהו

---

ג'ורג'יה בת ה־18 אוהבת רומנטיקה. מה זה אוהבת? אובססיבית. מרומנים הטרוסקסואליים בכריכות צבעוניות עד סלאשים אנגסטיים בקהילות גיקים: הארי/דראקו, קורה/אסמאמי, הכול הולך, ולא בקטע אירוני – היא מאוהבת ברעיון של להיות מאוהבת. אז למה היא לא מצליחה להתאהב בעצמה?
במרכזו של הספר הזה עומדת נערה א־רומנטית וא־מינית. עלילת הספר מבוססת על חווייתה האישית של הסופרת באוניברסיטה, שיצאה בעצמה מהארון כא־רומנטית וא־מינית.
סקרנה אותי הזיקה הזו בין הגיבורה לבין הסופרת. בשנים האחרונות, בתוך מבול היצירות שמתהדרות בקבוצות מיעוט משל היו סדרה של צעיפים אופנתיים – אני מוצאת בעיקר תכנים בינוניים וריקניים, שמתקשטים במחוות סמליות ותו לא, מבליטים אותן ומנופפים בהן מהסיבה הפשוטה שאין בהם שום דבר אחר.
כשקראתי על הרקע של אליס אוזמן, ניצתה בי התקווה שהספר הזה יהיה שונה. הוא לא יהיה חנפני, כי הוא על אוזמן עצמה, והיא לא חייבת דין וחשבון לאף אחד. יש כאן הזדמנות לטעום ישירות מעולמה הפנימית של אישה שחווה את העולם ללא תשוקה מינית וללא שאיפה לזוגיות. להציץ לאי הנוחות המנקרת, למאבקים פנימיים שידעה בצעירותה, כשנקרעה בין תחושת ה־FOMO הידועה לשמצה של גיל ההתבגרות לבין הכנות הפנימית שלה. זה יהיה יותר ממניפסט, זה חייב להיות.

כמה טעיתי.

הספר הזה מצטרף לשורה ארוכה של תכנים לנוער, וגם לא מעט יצירות למבוגרים – על הדף או על המסך – שמאכילות בכפית, חנוקות מרוב מאמצים להישמר פוליטקלי קורקט, חנוטות במילים גדולות ומלאות חזון אבל ריקות מהתרחשויות, ומוקיעות תופעות שליליות שקיימות במציאות בלי להציג אותן, כך שבמישור הספרותי הן נשארות דמיוניות. בכל הספר לא מצאתי כמעט קו עלילה, עמוד או פסקה שלא רצוף התנצלויות והצהרות חלילה לא לפגוע באף קבוצה או הגדרה עצמית שמישהו עשוי לאמץ.
בתור דוגמה, ניקח את הסצנה הבאה:
הדמות: רוּני, השותפה לחדר של הגיבורה, היא בחורה חברותית, אנרגטית וחובבת סטוצים.
קו העלילה: באחת הסצנות היא מרגישה קצת עצבות וריקנות בקשר לזה.
הסכנה שהבהילה את אוזמן: יאשימו אותי שאני מציירת סקס־פוזיטיביות כתופעה שלילית, ושאני עושה סלאט־שיימינג לדמות של רוּני.
הפיתרון: להוסיף הצהרה מפורשת וברורה – בתוך מחשבות הגיבורה – שזה לגמרי לגיטימי שרוּני נהנית מסטוצים(!) ולאחר מכן אפשר להמשיך הלאה בלב שקט ולשאול את רוּני איך היא מרגישה.
וככה נהגה אוזמן כמעט בכל סצנה וסצנה, דאגה תמיד דאגה לשלוף מטף של הצהרות חינוכיות ולכבות מראש כל שריפה דמיונית שאיימה להצית סוגייה חברתית כלשהי, עוד טרם נדלקה.

התחושה שנשארתי איתה היא או ש־(1) אוזמן לא סומכת על האינטליגנציה של הקוראים שיבינו את העמדה שלה בלי שהיא תכתוב אותה באופן מוצהר, או ש־(2) היא לא סומכת על עצמה שהיא תגרום לנו להרגיש את "הרגש הנכון". הסגנון הזה פוגע לא רק בסיפור, אלא גם במסר הקדוש, כי בסופו של דבר הצורך להצהיר חגיגית על כל סוגייה וסוגייה הוא מה שמשטיח אותה.

דוגמה נוספת: אוזמן רצתה לתת ייצוג למיעוטים נוספים חוץ ממיעוטים בתחום האוריינטציה המינית – גם מיעוטים אתניים. היא בחרה בדמות משנה ממוצא לטיני – לא היה לה זמן להעמיק בזה, אבל היה חשוב לה שנשים לב. ולכן במשך הספר היא התעכבה על הנושא רק פעם אחת, בשיחה קצרה וחטופה שמתנהלת במסיבה של האחווה הגאה, וזה נראה בערך ככה:
הדמות: "הצטרפתי לאחווה הלטינית."
ג'ורג'יה (הגיבורה): "איזה יופי, איך שם?"
הדמות: "ממש כיף. מסתבר שזה היה ממש חסר לי. מאז שעזבתי את לונדון אני בקושי מכירה אנשים ממוצא לטיני. אני מוקפת כל הזמן אנשים לבנים. אפילו כאן, תראי."
*מביטות סביב מי מאכלס את המסיבה ורואות שכולם לבנים. עכשיו אפשר לסמן וי על "הזדעזענו ממחסור בייצוג לטיני באחווה הגאה" ולהמשיך מייד לדבר על עניינים אוניברסיטאיים אחרים*

אני תוהה מי אמור להתרגש מרעיונות שמוגשים בצורה כל כך דידקטית. במהלך כל העלילה יש הרבה חשש מגילויים של חוסר סובלנות, אבל כולם נשארים תאורטיים לחלוטין. כל סצנה גדושה בהסברים איך בדיוק צריך לפרש אותה, כמו מדריך הנחיות. בגיל 18 ג'ורג'יה מפוקחת ובוגרת יותר מכל אישה בת 30 שפגשתי. לא שיפוטית אף פעם, נזהרת תמיד ואף פעם לא נופלת. יש לה תמיד פנאי להסביר מה אמורה להיות התגובה האידיאלית להתנהגות של כל אחת מהדמויות האחרות. אפילו בינה לבין עצמה, בתוך המחשבות שלה, אין לה טעויות. ולא רק שזה די משעמם; לדעתי זה חוטא למטרה. אם מפגש עם השונה נעדר כל קונפליקט, אז על מה יש לנו לדבר בכלל?
בסופו של דבר, התחושה שלי היא שג'ורג'יה לא מספרת על חייה בזמן הווה, אלא שוטחת מעין סיכום מקיף וממצה על תובנות שהשיגה במהלך ההתבגרות, ובדיעבד. יכול להיות שאוזמן הרגישה צורך לנסח מסמך כזה, אבל קשה לי להבין למה היא הוציאה אותו בתור ספר.

» ביקורות נוספות של מִשְׁאלת לֵב
» ביקורות נוספות על בלי אהבה