היפומאניה הוא ספר קשוח, וערמומי. ואני אוהבת את הספרים שאני קוראת בדיוק כאלו. שמשאירים אחריהם שריטה שתמיד תזכיר לי מה גרם לה. כי בדיוק כמו שאנחנו נושאים איתנו את זיכרון האנשים, כן, גם דמויות שקראנו עליהן בספרים ראוי לזכור.
ואם שאלתם למה ערמומי, אז אספר לכם. כשהתחלתי לקרוא את הספר, מיד התחברתי לכתיבה של אוצרי. כי אי אפשר שלא. יש לה כתיבה ישירה, כזו מאוד בהירה, שמיד אתה מבין למה היא מתכוונת, וכל מילה מוצאת מיד את מקומה. אבל הרגשתי שאני משקיפה על הסיפור מרחוק. כמו להתבונן על נוף מבעד למשקפת. כזה.
ואז, מצאתי את עצמי שקועה לגמרי בין ללה, רינת, וטישלר. בחיפה ושינקין בתל אביב, באוהל, ובמחלקה הסגורה.
לא יודעת באיזה קטע זה קרה כשהרגשתי שהסיפור תופס אותי בגרון. מה תופס, לופת. והסתחררתי עם המילים של אוצרי, ורק רציתי לשקוע בו, ולא רציתי שייגמר, אבל גם לא רציתי לעזוב.
רגע אחד לפני סוף המילניום, כשכל העולם חושש מבאג 2000, הטירוף שכולם חוששים ממנו לא זר ל-ללה. היא עצמה מונעת מתוך איזה באג שקיים אצלה בנפש. היא נעה על הגבול הדק בין השפוי והמוטרף. רוקדת במחול צמוד על שני העולמות. בין רצח רבין לנפילת מגדלי התאומים, כשהעולם לא קרס בסופו של דבר, עולמה הפנימי של ללה קרס עליה. והיא מגיעה לאשפוז במחלקה הסגורה.
מה קרה לה לנערה בת השמונה עשרה, שאמורה היתה להתחיל את החיים, לטרוף אותם בביסים גדולים, איך היא הגיעה למצב של אשפוז במחלקה הסגורה?
"בניתי סביבי אוהל שהיריעות שלו דקות מספיק כדי שאוכל לראות מה קורה סביבי, אבל עבות דיין כדי לחצוץ ביני לבין החוץ." (עמ' 136)
אוצרי מספרת את סיפור המעשה שהוביל את ללה למחלקה הסגורה טיפין טיפין. הקורא מקבל כל כמה עמודים מנה קצובה, מה שמותיר אותו דרוך , ולא רק עם סקרנות, גם עם טעם של עוד.
לכתוב סיפור שמח זה תמיד יותר קל. אנשים מתחברים לשמחה הרבה יותר מאשר לעצב, לדיכאון. קל יותר להיכנס אל תוך שמחה, לתת לה לעטוף אותך, להרגיש שאתה שייך. אבל לכתוב סיפור כאוב, כזה כאב שאתה מרגיש אותו מזדחל לך מתחת לעור ומתיישב לך בנשמה- זה כישרון.
את השמחה רואים. אבל את העצב תמיד מחביאים. כמו ערימת הכביסה המחכה לקיפול שדוחפים בחופזה לארון כשמגיעים אורחים לא צפויים. מהר, מהר. להסתיר, שלא יראו.
אוצרי שוזרת בספר לכל אורכו את מיטב המוזיקה של הסבנטיז, אבל באמת המיטב, ובינתיים מורן החרוצה כבר הספיקה לבנות עפ"י הרשימה המשובחת הזו פלייליסט שהוא חגיגה, לא פחות!
מומלץ ביותר!