ביקורת ספרותית על היפומאניה מאת מגי אוצרי
ספר טוב

---

זה התחיל מאבן קטנה שנזרקה על האוהל בו ישנה עם רינת בטיול השנתי.
השעה כבר היתה הרבה אחרי חצות ורק נקישות החצץ הטורדני הפרו את הדממה. אבן, ועוד אבן ועוד אבן.
ואז החלו הצחקוקים.
ידעה מי אלה, אחד מהם היה רונן. זה נמשך עד שצללית זינקה על האוהל ושיטחה אותו ורינת צווחה באימה כשחטפה מכה בראשה. היא שעטה החוצה ועמדה מולם.
'רונן, אתה זבל של בנאדם ומגיע לך שאמא שלך מתה.'
והעימות מגיע לשיא. מכאן הכל ישתנה.
תלמידת תיכון בחיפה, נערה עם בעיות אבל לא טיפשה. בזה לאנושות, לאנשים הקטנים, העדר שחוגג את המילניום החדש ותמהים אם העולם באמת יגיע לקיצו כשהשעון יראה את הדקה הראשונה של 2000. שונאת את העיר ובמיוחד אלה שגרים על הכרמל, האשכנזים השמאלנים והבורגנים. בכיתה ז' וכבר לוקה בדיכאון כרוני זוכרת את הפרשנים מוכי ההלם אחרי היריות בכיכר ו'ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה' . שואלת את עצמה מי זו "אַ-אַ-סַ-תָה" שבאה ורצחה את ראש הממשלה. ילדי הנרות לא מזיזים לה. ועכשיו על סף סיום התיכון, הכיתה שלה- י"ב חמש- היא פח זבל אנושי. ילדים רקובים שיהפכו למבוגרים רקובים.
גירסה של הולדן קולפילד, אם תרצו. דר' בארבי (איך היא אוהבת להמציא שמות למחלות) מאבחנת את המקרה בטיול כ'התקף מאני של אומניפוטנציה מלווה בדלוזיות פסיכוטיות בעקבות מצב עקה'. בקצרה, התקף פסיכוטי של מתבגרת עם מאניה דיפרסיה. הכל עניין של כימיקלים במוח ודוחפים לה במחלקה הסגורה תרופות כמו סוכריות בתקווה לאזן אותה. חיה במציאות שלה עם התיעוב שרוחשת לעולם. אלה שמתבגרים, קונים בית ומשתעבדים למשכנתא וילדים. כזו מן הסתם תהיה יעל שגרה בדניה ומשפחתה טובעת בכסף בעוד היא ורינת-חברתה היחידה- חיות בדירות עלובות של מי שאין להם.
פיגועים מדורגים בעיניה על ידי התקשורת וכמה היא מכסה אותם, מספר ההרוגים ('מעל שבעה זה פיגוע נחשב').
ויום אחד באשפוז רואה את המגדלים בוערים וקורסים ואנשים קופצים מהם להימלט מהתופת.
היא בורחת מהמחלקה הסגורה ונוסעת עם רינת לתל אביב כדי לפגוש את טישלר מבית ספרה מסיבותיה.
העולם לא הגיע לקיצו בשנת 2000 אבל עולמה שנע על ציר הזמן בין הרצח לתאומים אולי כן. אחרי הנסיעה והפגישה ההיא יתבררו השקרים וההסתרות מצד אחד והאמת מצד שני, על יעל וטישלר ומה קרה באותו לילה ואחריו ששינה את עולמה ודחף אותה לקצה.
המחברת מביאה את סיפורה של אותה נערה במונולוג רצוף הנע באזור האפור של שפיות-טירוף, מציאות- הזיה. תקועה בלימבו.והיא עושה את זה בסגנון ישיר, חסר רחמים, נוקב וחודר לנשמה.

» ביקורות נוספות של ראובן
» ביקורות נוספות על היפומאניה