ביקורת ספרותית על הגברת עם הקמליות [2002] מאת אלכסנדר דיומא (הבן)
ספר בסדר

---

אלכסנדר דיומא הבן, הוא כמובן בנו של אלכסנדר דיומא האב. נכון מפתיע?
את האב אני מכיר מהקלאסיקות של שלושת המוסקטרים והרוזן ממונטה כריסטו שעדיין לא מצאתי בתרגום טוב, ועם התיאורים של גב הספר הנוכחי, ציפיתי לעוד איזו הברקה של "סיפורי האהבה הגדולים והמפורסמים" ונו, מקריאה קצרה על א"ד הבן ועל התהליך של כתיבת הספר הזה, אני מבין קצת למה הספר כזה.
כזה איך? קצת דרמטי ומופרך, ואולי זה בכלל הז'אנר שאני לא מכיר ולא מתחבר, אבל הסיפור מבוסס על סיפור אהבים די קצר שהיה לו עם "נתמכת" (אישה שבוחרת לחיות חיי הוללות ביחס לאז, ונתמכת בידי גברים. עדיין לא הבנתי כמה זה קשור לזנות כי לא כתוב דבר על זה בספר, אבל זה מספיק) שהתחיל ונגמר אחרי שנה, והוא פשוט ביסס עליה פחות או יותר את הרומן.
הסיפור מתחיל באדם כביכול נורמלי שמתאהב בנתמכת שכזאת, ומפה לשם היא פתאום מגלה את האור ומתאהבת, מה שגורם לה לוותר על כל חגיגת הממון הזאת שלה. מהתחלה ועד לקצת לפני הסוף השתלשלות העניינים סתם זורמת, לא תופסת במיוחד או מעקצצת, ורק הסוף שנגמר בצורה נחמדה היה קצת פיצוי על כל העמודים הלא מרגשים.

נשמע שגיבורת הספר ממש "דמות", אבל לא מצאתי על זה עוד מקורות או דוגמאות, מה שגורם לי קצת לפקפק בכל ההתלהבות שמתוארת במקומות שכן קראתי על הספר הזה (משהו על השוואה ליוליה של שייקספיר בעניין המיתוס) במיוחד כשנטען שדווקא הרומן הוא הגרסה הטובה של הסיפור.

בכל אופן, 3 כוכבים רגילים כאלה.

» ביקורות נוספות של oziko
» ביקורות נוספות על הגברת עם הקמליות [2002]