ביקורת ספרותית על הגברת עם הקמליות [2002] מאת אלכסנדר דיומא (הבן)
ספר מעולה

---

אהבה חוצה מעמדות.
אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה כנגד הסיכויים. אהבה ששעון החול שלה מתקתק וסופה ידוע מראש אך עדיין הנאהבים, כדרכם, מתעקשים להתעטף בחלום המתוק האופף אותם ברכות שמיכתית.
אהבה סוחטת דמעות. שגורמת להרהר על הטוב ועל הרע שבעולם הזה. על כך שאין רע מוחלט ואין טוב מוחלט, ישנו גם האמצע.

לקרוא ספר זה היה עונג גדול עבורי. העמודים עברו להם כמי נהר קרירים וזכים החודרים עמוק ובמהירות עצומה, מבלי לשים לב, מעמוד 30 הגעתי לעמוד 130 וכן הלאה עד סופו של הסיפור שנחתם בטרגדיה.
אף על פי שמהלך האירועים הנגלה לקורא ידוע מראש, הוא מפלל להצלחתו של הזוג הצעיר שאהבתו נרקמה בסיטואציה בלתי הגיונית וייחודית. שמא הזוג הצעיר יצלח את המשברים והקשיים שנערמים על כל הזוגות שאוהבים באמת...

ארמן הוא גבר צעיר חסר אמצעים המתאהב ביצאנית צמרת יפייפיה, נחשקת מאוד ורבת הוד ומעמד- מרגריט גוטייה. מרגריט גוטייה היא בעצם, במילים פשוטות ובוטות, זונה. זונה במאה ה-19 המשכירים את שירותיה הבכירים ביותר ולכן בקשותיה ורצנותיה בהתאם.
כאשר אנו חושבים על "המקצוע" העתיק הזה אנו מדמיינים מולנו מספר סוגי נשים: תאוות בצע והמבצעות זאת בעל כורחן. מרגריט היא מיוחדת. היא לא משתייכת לאף אחת מהן.
היא אומנם זוכה לטעום ממנעמי החיים שהתקופה ההיא מציאה כגון תיאטרות, נשפים וכדומה אך בהכרותה את ארמן הצעיר היא מקלפת מעצמה את שכבת הריקנות והגזל האופפת נשים במעמדה ואנו זוכים להיות עדים לאצילות נפשה ולתהות על קנקנה: כיצד בחורה נבונה ורגישה כמוהה התדרדרה אל שפל המדרגה?

בתחילה, נרתעתי מדמותה של מרגריט. דעתי הקדומה על העוסקות במקצוע בצבצה לה, אך ככל שהסיפור עובר ומתעמק, הבנתי שמרגריט מתעתעת. שיש בה הרבה יותר מן הנראה לעין ואהבתו של ארמן מוצדקת.
ככל שהדפים עברו, הרגשתי התחברות עזה כלפיי הזוג הצעיר והיה בלתי נמנע להיזכר בסיפורי שלי, האישי. גם אני, כמו מרגרט וארמן, אהבתי מישהו אהבה עזה במשך שנים אך נסיבות שונות, הדומות לאילוצי הגיבורים, אילצו אותנו לקטוע את הקשר ולמרות שכביכול הצלחתי להמשיך הלאה, הצלקת והזכרונות המתוקים-מרים יוותרו בי לעד. כמה שלא אחפוץ ואשתוקק להסירם- זה בלתי אפשרי מכיוון שהם חלק מהפאזל שמרכיב את אישיותי.
לכן, כאשר ארמן התקשה לתפקד מרוב געגועיו וצערו על האהבה שהלכה, חשתי שהוא אחי לצרה והצטערתי שלא קראתי את ספר זה בימים החשוכים ההם שכל קרן שמש נדמתה כדמיון מופרך וחסר כל שחר.
מאוד נגע לליבי ההקרבה שהקריבה מרגריט על מזבח האהבה. מאוד נגע לליבי הגעגועים האינסופיים של ארמן לאהובה הנוטה למות, החולה בשחפת סופנית.
עד כדי כך סיפורם הנוגה ועם זאת היפייפה נגע לי, שדמעות זלגו לי כאשר הייתי עדה לרגעי דעיכתה של מרגריט אשר שורטטו בצורה עדינה אך חודרת ובעיקר עצובה. דעיכתה האיטית הזכירו לי את ספרה של נאווה מקמל עתר, יד אחות, שתיאר בדקדקנות כואבת אף הוא את רגעי גסיסתה של שחפנית אחרת, הלא היא רחל המשוררת. גם שם זנחו אותה רעיה של רחל להתמודדות לבדה עם המחלה הארורה והמכרסמת בגוף ונפש.
אולם, למרות שקווי מתארו של הספר "הגברת עם הקמליות" יכולים ליפול אל מאפייני הטלנובלה, אין זה כך. הספר טראגי אך עמוק. יש בו אמירה חד משמעית נגד אלה שלא שפר עליהם מזלם. כיצד בעתות מצוקה אנשים שחשבת שהם חבריך הטובים זונחים אותך להתפורר עם הסבל בגפך.
כמה דו פרצופים אנשים יכולים להיות וכמה רע ומר עלולים להיות חייהם של האנשים שאנו מביטים בהם בקנאה לנוכח מעמדם הרם. הדברים אינם נראים כפי שהם נראים לעיתים קרובות ואדם שניכר שהאושר מנת חלקו עלול לסבול מסוף אחר לחלוטין.
עם כל הפאר שסבב את מרגריט, שום דבר לא עזר לה כשהתייצבה אל מול מלאך המוות והידיעה הזאת עושה את הסיפור לטראגי פי עשרה שכן הוא מחדיר בנו את האמונה שממון, מעמד והישגים חברתיים אינם הראשונים בסדר העדיפויות ואינם נלקחים אל הקבר, בבוא מותך.



הביקורת מוקדשת לשני אנשים:
1. זשל"ב שהביא לי את הספר מספרייתו. תודה רבה! תודה שאתה איתי בתקופות קשות ושמחות כאחד (:
2. לאמא שלי שהמליצה לי עליו כבר זמן רב ובהמלצתה בכלל הגעתי אליו מלכתחילה.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על הגברת עם הקמליות [2002]