ביקורת ספרותית על הגברת עם הקמליות [2002] מאת אלכסנדר דיומא (הבן)
ספר מעולה

---

הספר הזה הוא תופעה החורגת מהיותו רק ספר. ב-1848 הוא הופיע כספר כשדימא רק בן 24 והצלחתו גדולה, כשהצלחה גדולה אף יותר מתרחשת עם הפיכתו של הספר למחזה המועלה בפריז ב-1851. מאוחר יותר צופה ורדי במחזה ומחליט להופכו לאופרה " לה טרוויאטה", שאף היא מצליחה מאוחר יותר ונחשבת אף שיא משלו.

מה בבסיס הסיפור? הסיפור הוא סיפור אמיתי, סיפורו של אלכסנדר דימא הבן, המתאהב באשה הנתמכת מארי דיפלסיס. "אשה נתמכת" הוא מושג מהמאה ה-19, כשמדובר בפילגש הנתמכת בידי מאהב אחד או יותר, מנהלת חיי פאר ומותרות. באשה כזו קשה לתמוך אם המאהב אינו בעל אמצעים ניכרים לתחזוקת המשרתים שלה, המתנות שהיא מצפה לקבל, ביתה המפואר, הכרכרות והסוסים. האם דימא הבן היה בעל אמצעים? לא, ולכן הסיפור המיוחד.

דימא מביא בפנינו את סיפורו של אחד ארמן דיוואל, המתאהב במרגריט גוטיה, האשה עם הקמליות, המופיעה בציבור במשך 25 ימים עם קמליות לבנות בלבד בתיאטראות ובמשך חמישה ימים עם קמליות אדומות בלבד. האם זה רמז למחזור? כך או כך, זהו סיפורו האמיתי והאישי של אלכסנדר ומאהבתו-פילגשו מארי, המסופר כסיפור ככל סיפור כאילו מדובר לא בו עצמו ובשרו ובשר המאהבת המפורסמת שלו.

ובכל זאת מה? ארמן מתאהב במרגריט ויודע שזו לא צריכה להיות שלו. הוא לא בעל אמצעים ואילו היא האשה הנתמכת המפורסמת והיפה בפריז, שההוצאות עליה לא ישוערו. אבל יום אחד היא נעלמת וכשהוא מברר מתברר שהיא חולה. מאז הוא בודק לעיתים קרובות מה מצבה אצל שוער ביתה וכשהיא מתוודעת לעובדה זו בשובה זה נוגע ללבה. המפגש הראשוני ביניהם בתיאטרון לא עולה יפה. אלא שכמו באגדות ההמשך הוא כזה שהיא מוכנה ללכת אחריו ולנטוש את חיי הפאר הריקניים שלה. זה כמובן נגמר בדמעות רבות, הסוף נוגע ללב ועצוב מאוד. מתברר שקשה לשנות הרגלים, דעות קדומות, מצב בריאות וכך הלאה. אהבה ממש לא מספיקה.

דימא הבן פרסם את הספר חודשיים לאחר מות מארי דיפלסיס, שאר הדמויות עדיין חיו ומהבחינה הזו זה כמו לפרסם טור רכילות בשידור חי. כל פריזאי רצה לדעת על מה ולמה המהומה. שאר הקריירה שלו כסופר לא הצליחה, אבל כמחזאי פורה דווקא כן.

רוב הספר לא ממש מרתק, אבל הסיום מחפה על הכל וצובט בלב. תופעה.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על הגברת עם הקמליות [2002]