נכון שהביקורות על הספר היו די מהללות, אבל לדעתי הוא די סתמי. מביא לנו את סיפורה של אמירה, אומנת שחורה בת 26 והמעסיקה שלה, אליקס (אלכס), לבנה באמצע שנות השלושים לחייה.
בספר אנחנו פוגשים את שתיהן, לסירוגין. כל אחת מהן חולמת על עתיד מוצלח אבל הן כל כך שונות אחת מהשנייה ועם זאת בסופו של דבר גם די דומות. אמירה גאה בשורשיה השחורים ומנסה לחיות את החיים ולמצוא את הכיוון שלה, בלי קשר לצבע העור שלה. אליקס, בלוגרית מצליחה מנסה לבסס מחדש את חייה בפרברים אחרי שעזבה את התפוח הגדול ויותר מהכל היא מנסה להתחבב על אמירה, הבייביסיטר של בתה הגדולה (בת השלוש) ומנסה להראות לה בעיקר כמה היא אוהבת שחורים...

לא יודעת, משהו בספר לא עבד לי. הדמויות לא היו אמינות. היו ילדותיות להפליא וגם די מעצבנות, שתיהן. כל הספר בעצם מתמקד בהבדלים החברתיים בין שחורים ללבנים בארה"ב אולי אני לעולם לא אבין פשוט כי אני לא אישה שחורה בארה"ב, אז אולי אני ממש טועה אבל לא הצלחתי להתחבר לסיפור, הוא לא נשמע לי מציאותי. אני לא תמימה, אני יודעת שיש אפלייה על רקע של גזע בארה"ב (ובעצם בכל מקום בעולם) אבל כל הספר הזה הרגיש לי כמו קורס באוניברסיטה: "יחס הלבנים לשחורים בארה"ב ויחסי המרות ביניהם- היכן עובר הגבול?"
אני מבינה את הנקודה שהסופרת ניסתה להעביר (אגב, חיפשתי תמונות שלה, היא שחורה), ושוב, אני אישה לבנה ובטח לא אבין... אבל אבל אבל... אני גם עולה חדשה (פעמיים!), יהודיה, יוצאת ברה"מ לשעבר (אוקראינית)... יש לי אין סוף סיבות להיות מופלית בגינן, אבל אני באמת מנסה לחיות את חיי כשווה בין שווים. אני באמת מאמינה שכולנו שווים. ומצד שני, כולנו גם מחפשים את הדומה לנו- וכן, גוון העור הוא סממן בולט. כל הספר מציג איזושהי השתדלות מיותרת, ממש מעל ומעבר למה שמתבקש של הלבנים לאהוב את השחורים.

אני יודעת שהביקורת הזאת יצאה קצת מבולבלת, אבל נראה לי שזה מעביר את התחושות שלי במהלך קריאת הספר. בקיצור, לדעתי זה ספר די סתמי (או שממש פיספסתי את הנקודה).

נכון שהביקורות על הספר היו די מהללות, אבל לדעתי הוא די סתמי. מביא לנו את סיפורה של אמירה, אומנת שחורה בת 26 והמעסיקה שלה, אליקס (אלכס), לבנה באמצע שנות השלושים לחייה.
בספר אנחנו פוגשים את שתיהן, לסירוגין. כל אחת מהן חולמת על עתיד מוצלח אבל הן כל כך שונות אחת מהשנייה ועם זאת בסופו של דבר גם די דומות. אמירה גאה בשורשיה השחורים ומנסה לחיות את החיים ולמצוא את הכיוון שלה, בלי קשר לצבע העור שלה. אליקס, בלוגרית מצליחה מנסה לבסס מחדש את חייה בפרברים אחרי שעזבה את התפוח הגדול ויותר מהכל היא מנסה להתחבב על אמירה, הבייביסיטר של בתה הגדולה (בת השלוש) ומנסה להראות לה בעיקר כמה היא אוהבת שחורים...

לא יודעת, משהו בספר לא עבד לי. הדמויות לא היו אמינות. היו ילדותיות להפליא וגם די מעצבנות, שתיהן. כל הספר בעצם מתמקד בהבדלים החברתיים בין שחורים ללבנים בארה"ב אולי אני לעולם לא אבין פשוט כי אני לא אישה שחורה בארה"ב, אז אולי אני ממש טועה אבל לא הצלחתי להתחבר לסיפור, הוא לא נשמע לי מציאותי. אני לא תמימה, אני יודעת שיש אפלייה על רקע של גזע בארה"ב (ובעצם בכל מקום בעולם) אבל כל הספר הזה הרגיש לי כמו קורס באוניברסיטה: "יחס הלבנים לשחורים בארה"ב ויחסי המרות ביניהם- היכן עובר הגבול?"
אני מבינה את הנקודה שהסופרת ניסתה להעביר (אגב, חיפשתי תמונות שלה, היא שחורה), ושוב, אני אישה לבנה ובטח לא אבין... אבל אבל אבל... אני גם עולה חדשה (פעמיים!), יהודיה, יוצאת ברה"מ לשעבר (אוקראינית)... יש לי אין סוף סיבות להיות מופלית בגינן, אבל אני באמת מנסה לחיות את חיי כשווה בין שווים. אני באמת מאמינה שכולנו שווים. ומצד שני, כולנו גם מחפשים את הדומה לנו- וכן, גוון העור הוא סממן בולט. כל הספר מציג איזושהי השתדלות מיותרת, ממש מעל ומעבר למה שמתבקש של הלבנים לאהוב את השחורים.

אני יודעת שהביקורת הזאת יצאה קצת מבולבלת, אבל נראה לי שזה מעביר את התחושות שלי במהלך קריאת הספר. בקיצור, לדעתי זה ספר די סתמי (או שממש פיספסתי את הנקודה).