ספר מתח מעולה, החזיק אותי על הקצה של הספה עד השעות הקטנות של הלילה. קלייר מקינטוש שירתה בעברה במשטרה וזה בהחלט ניכר בכתיבה ובתיאור המצבים, זה היה מרתק בעיניי.
בספר אנחנו פוגשים את זואי, שמגלה יום אחד את תמונתה בעיתון חינמי ברכבת התחתית. התמונה הופיעה במדור למבוגרים בלבד וזואי לא זוכרת שצילמו אותה. כלומר מישהו צופה בה, מכיר את המסלול שלה, את חייה ואין לה שום שליטה על כך. במקביל, אנחנו פוגשים גם את קלי, שוטרת מבריקה וקצת אימפולסיבית שחוקרת את המקרה.
אנחנו יוצרים רוטינות בחיים שלנו, זה נוח, זה מנחם אבל הבעיה היא שזה גם מאוד צפוי וכשאנחנו צפויים אנחנו הופכים לטרף קל למי שרוצה להרע לנו. מי מכם שצפה בסדרה הממש מעולה "האמריקאים" זוכר את תחילת העונה הראשונה שבה עובד שגרירות נרצח כי הוא יצא לרוץ בכל יום באותה השעה ובאותו המסלול ואכל המבורגר קבוע באותה המסעדה. בעבר גם אני עבדתי בעבודה שחלק ממנה היה שינוי שיגרה, שינוי במסלול של הבוקר, הגעה בשעה שונה בכל פעם. הספר הזה החזיר אותי לתקופה הזאת, שהיתה כבר לפני כמעט עשור, והבנתי עד כמה אני צפוייה: הולכת באותו השביל ובאותה השעה בדרך לעבודה, עומדת באותו הרציף ובאותה הנקודה כי אני יודעת היכן הדלתות של המטרו יפתחו, כל יום אותה המעלית... וככה זה ממשיך. אנחנו מבצעים את הדברים האילו "על אוטומט", לא משקיעים מחשבה, והספר הזה הזכיר לי שאולי יש מישהו שצופה...
ממליצה!
















