האמת שזו סקירת-חוב, כלומר סגירת חוב, של ספר שקראתי לפני הטיסה. ואני מעלה אותה עכשיו עד שיעדכנו באתר את הספר הנוסף שקניתי לקראת הנסיעה ("מאה השנים של לני ומרגו", אם מאוד מעניין אתכם לדעת). והנושא עכשיו הוא ספרי נוסחה והאם צריך לדעת להפסיק.

יש משהו מאוד נוח בזה שאתה סופר ספרי אקשן ויש לך גיבור קבוע. יש לו תכונות קבועות, לא צריך להתאמץ בכל ספר מחדש כדי לאפיין את הדמות, כי היא כבר מאופיינת היטב, ורק צריך להכניס אותה לסיטואציות הנכונות, היא כבר תפעל.

יש משהו מאוד נוח שהגיבור מפענח התעלומות שלך הוא לא רק שוטר צבאי בדימוס שיש לו שכל ישר, הבחנה חדה וניסיון עשיר, אלא הוא מצויד גם בממדי גוף מסיבים ובכושר שלא ברור איך אורח החיים הנוודי ותזונה מבוססת ג'אנק פוד לא מנוונים אותם לחלוטין. אבל זה בסדר. זה הקונספט, זה הז'אנר, זה מה שהקוראים מצפים לקבל. כך גם רכישה של בגדים לשימוש מיידי וזריקה של הקודמים לפח של החנות, שימוש במברשת שיניים מתקפלת, מציאת נשים פעילות וחכמות לפעולה משותפת בחוץ ובפנים, ביום ובלילה. כמו גם מאפייינים שולייים כמו סקירה היקפת של מבנה הרחוב, התייחסות הנדסיית למאפייני קטטות וספירת זמן מדויקת בראש. הכל קיים, הכל טוב.

מה שלא טוב, זו המצאת תכונות שלא היו קיימות בעשרים ומשהו הספרים הקודמים, כמו חיבה למתמטיקה. ג'ק ריצ'ר, איש פעולה, שוטר צבאי לשעבר, בן לאיש צבא שהתחנך בעשרה בסיסים צבאיים שונים, לא יזהה מספר ראשוני גם כשזה יעמוד ויזדהה לפניו. הוא בטח לא יחבב את 29 ו-31 שהם ראשוניים עוקבים. אני כן, ג'ק ריצ'ר שאני מכירה לא.

וזה הזמן שצריך להפסיק. הרגע שבו נוצר על אדם ביוני שמקיים כל תכונה חיובית שתוכלו לחשוב עליה החליף את ג'ק ריצ'ר האיש שהיו לו גם חסרונות. מעטים ושוליים, אבל חסרונות. הוא לא אוהב לנהוג ולא עושה את זה טוב, לא חובב קריאה, בטח לא של ספרי פרוזה עלילתיים, והוא לא אוהב מתמטיקה. זה הכל.

שאר עלילת הספר מתכנסת לנוסחה הרגילה, פחות או יותר. ריצ'ר נודד בטרמפים, הוא מגיע לעיירה שולית ואז רואה בחור שולי מסתבך בצרה, הוא נחלץ באבירות ובאגרופים לעזור לו, ואז העלילה נהיית גדולה ומסובכת וקונספירטיבית יותר ויותר, ובסוף הוא מנצח את הרעים ועולה על טרמפ לאיפה שהוא אחר, עם או בלי מין מזדמן.

האמת שזו סקירת-חוב, כלומר סגירת חוב, של ספר שקראתי לפני הטיסה. ואני מעלה אותה עכשיו עד שיעדכנו באתר את הספר הנוסף שקניתי לקראת הנסיעה ("מאה השנים של לני ומרגו", אם מאוד מעניין אתכם לדעת). והנושא עכשיו הוא ספרי נוסחה והאם צריך לדעת להפסיק.

יש משהו מאוד נוח בזה שאתה סופר ספרי אקשן ויש לך גיבור קבוע. יש לו תכונות קבועות, לא צריך להתאמץ בכל ספר מחדש כדי לאפיין את הדמות, כי היא כבר מאופיינת היטב, ורק צריך להכניס אותה לסיטואציות הנכונות, היא כבר תפעל.

יש משהו מאוד נוח שהגיבור מפענח התעלומות שלך הוא לא רק שוטר צבאי בדימוס שיש לו שכל ישר, הבחנה חדה וניסיון עשיר, אלא הוא מצויד גם בממדי גוף מסיבים ובכושר שלא ברור איך אורח החיים הנוודי ותזונה מבוססת ג'אנק פוד לא מנוונים אותם לחלוטין. אבל זה בסדר. זה הקונספט, זה הז'אנר, זה מה שהקוראים מצפים לקבל. כך גם רכישה של בגדים לשימוש מיידי וזריקה של הקודמים לפח של החנות, שימוש במברשת שיניים מתקפלת, מציאת נשים פעילות וחכמות לפעולה משותפת בחוץ ובפנים, ביום ובלילה. כמו גם מאפייינים שולייים כמו סקירה היקפת של מבנה הרחוב, התייחסות הנדסיית למאפייני קטטות וספירת זמן מדויקת בראש. הכל קיים, הכל טוב.

מה שלא טוב, זו המצאת תכונות שלא היו קיימות בעשרים ומשהו הספרים הקודמים, כמו חיבה למתמטיקה. ג'ק ריצ'ר, איש פעולה, שוטר צבאי לשעבר, בן לאיש צבא שהתחנך בעשרה בסיסים צבאיים שונים, לא יזהה מספר ראשוני גם כשזה יעמוד ויזדהה לפניו. הוא בטח לא יחבב את 29 ו-31 שהם ראשוניים עוקבים. אני כן, ג'ק ריצ'ר שאני מכירה לא.

וזה הזמן שצריך להפסיק. הרגע שבו נוצר על אדם ביוני שמקיים כל תכונה חיובית שתוכלו לחשוב עליה החליף את ג'ק ריצ'ר האיש שהיו לו גם חסרונות. מעטים ושוליים, אבל חסרונות. הוא לא אוהב לנהוג ולא עושה את זה טוב, לא חובב קריאה, בטח לא של ספרי פרוזה עלילתיים, והוא לא אוהב מתמטיקה. זה הכל.

שאר עלילת הספר מתכנסת לנוסחה הרגילה, פחות או יותר. ריצ'ר נודד בטרמפים, הוא מגיע לעיירה שולית ואז רואה בחור שולי מסתבך בצרה, הוא נחלץ באבירות ובאגרופים לעזור לו, ואז העלילה נהיית גדולה ומסובכת וקונספירטיבית יותר ויותר, ובסוף הוא מנצח את הרעים ועולה על טרמפ לאיפה שהוא אחר, עם או בלי מין מזדמן.