ביקורת ספרותית על אנונימיות מובטחת מאת גריר הנדריקס
ספר לא משהו

---

אני חושבת שההגדרה הכי טובה לספר הזה הוא "פוטנציאל לא ממומש" - וחבל, באמת חבל.
הספר מביא בפנינו לסירוגין פרקים שמספרים את נקודת מבטה של ג'סיקה, ג'ס, צעירה בת 28 עם עבר משפחתי קצת עצוב שעובדת בתור מאפרת ומאוד אוהבת את העבודה שלה. יום אד היא מצליחה להשתחל לתוך איזשהו ניסוי פסיכולוגי בנושא מוסר באוניברסיטה כדי להרוויח עוד כסף.
נקודת המבט השנייה היא של ד"ר לידיה שילדס, אותה הפסיכולוגית שעורכת את הניסוי ורואה בג'סיקה, או "נסיינית 52", פוטנציאל למשהו אחר, משהו שמתאים לאג'נדה האישית שלה ולאו דווקא עומד בכללי האתיקה והמוסר.

הספר הוא מותחן פסיכולוגי, ואולי הציפיות שלי היו גבוהות מדי, הנושא ריתק אותי, אבל הוא לא הצליח להחזיק אותי על הקצה של הספה. בהתחלה לא הצלחתי לשים את האצבע על מה שמפריע לי, באיזשהו שלב האסימון נפל. בשונה מספר, כשצופים בסרט מותח הבמאי משתמש בזוויות צילום, באורות וצללים, במוזיקת רקע (או בהיעדרה). לסופר ישנו כוחן של המילים, הוא מוביל את הדמיון שלנו. בספר הזה רק קראתי על חריקת הקרשים בדירה הסמוכה אבל לא "שמעתי אותה בדמיון". כשאני קוראת מותחן פסיכולוגי טוב הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי סוגרת לרגע את הספר כדי לקחת הפסקת נשימה, זה מלחיץ ומותח ואני חייבת רגע לעצור ולעכל (לאחרונה, הספר שאני מצליחה לחשוב עליו שעורר בי את התחושות האילו הוא "האישה בחלון") אבל כאן אפילו לא התקרבתי למצב הזה, כאילו צפיתי בעלילה מבחוץ.

חבל, אני מרגישה שהרעיון שם אבל שהביצוע התפספס.

» ביקורות נוספות של michal_84
» ביקורות נוספות על אנונימיות מובטחת