כנגד ארבעה בנים דיבר התעתועון. אהליאב (הולי) צידון, חייל סדיר שמוצב עם יחידתו בעיירה פלסטינית חסרת שם בתחילת האינתיפאדה הראשונה. יחד עם חבריו למחלקה/פלוגה הוא עוסק בדיכוי ההתקוממות הערבית הכולל מעצרים, מרדפים, מארבים וסתם אלימות סדיסטית. בשלב מסוים מתחילה התפרקותו הנפשית. הוא מפסיק להתרחץ וצחנתו עולה השמימה. הוא מועבר למעצר צבאי, וכשמתברר שמקור הבאשה הנודפת ממנו אינו חיצוני (רוחצים אותו בכפייה) אלא פנימי - נפשי, הוא מאושפז במחלקה סגורה במוסד פסיכיאטרי. כמו הצחנה, גם מעילגותו הלשונית של הולי אי אפשר להתעלם.
ד"ר עודד צידון, אביו של הולי, הוא קרדיולוג, אלמן. אשתו, פעילת השמאל, נרצחה, באירוניה אכזרית, בפעולת איבה. בניגוד מוחלט להולי בנו, סגנונו רהוט, מאופק, מהורהר, רפלקסיבי, שפתו עשירה מאוד, וקשה להבין איך מאדם סופר משכיל ורגיש כמותו יצא דפ"ר עילג כמו הולי. הפרק העוסק בד"ר צידון הוא לטעמי המעניין ביותר ברומן. הוא מגולל את נפילתו וקריסתו של הרופא, נפילה שמתחילה בביקור אצל בנו העצור, ביקור שמניע שרשרת אירועים טרגית שהופכת את ד"ר צידון למין איוב מודרני.
המספר השלישי הוא חרול, שב"כניק, שקשור בעבותות למשפחת צידון. גדל כילד חוץ בקיבוץ של שרהל'ה, אשתו המנוחה של הקרדיולוג עודד, ולאורך שנים היה המאהב האפלטוני שלה. הוא שומר על ידידות עם ד"ר צידון, ואף משתף פעולה עם הולי בנו, במרדף בעיירה הפלסטינית שבה מוצב האחרון. המונולוג של חרול הוא הארוך והמעמיק ברומן. יש לו תוכנית פנטסטית, גרנדיוזית, למיגור האלימות הערבית, תוכנית שהוא מתכנן ומוציא לפועל לבד, בלי לשתף את עמיתיו ומפקדיו משירותי הביטחון. הפרק האחרון הוא הקצר וגם החלש ביותר ברומן. הוא מובא מפיו של חייל מיחידתו של הולי, שאף הוא עבר משבר נפשי, נכנס לשיתוק קטטוני, ואושפז גם הוא בקן הקוקיה. הוא נושא את השם הבלתי נשכח מישל סחטוט, אך הוא עצמו לא כ"כ מעניין. דיבורו הלא קוהרנטי מאופיין בהיעדר מוחלט של סימני פיסוק, וחלק מדבריו הם למעשה ציטוט של הפסיכיאטרית שמנהלת את המוסד, ד"ר גחלת לוי (עוד שם משונה) שהיא עצמה נימפומנית נרקיסיסטית שלא כל הברגים אצלה מוברגים עד הסוף.
האינתיפאדה הראשונה פרצה בדצמבר 1987, את ספרו כתב בן-נר בין החודשים ינואר ודצמבר 1988, מה שמלמד על חוש יוצא דופן של הסופר לזיהוי אירועים היסטוריים חשובים, על - מקומיים, ממש בזמן התהוותם. מקריאת הרומן אפשר להסיק שהמחבר מתעב מתנחלים (זה ידוע גם מראיונות שונים איתו) למשל, העמודים האחרונים של הרומן מגוללים את ביקורה של הפסיכיאטרית המחופפת בהתנחלות. מדובר בתיאור פרודי - גרוטסקי טיפוסי של המתנחלים, כזה הנפוץ בתוכניות הסאטירה מימי ניקוי ראש ועד ארץ נהדרת, שמעיד בחלקו על הסלידה של הסופר מההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, ובחלקו תואם את דמות המתנחל כפי שהייתה רווחת בסוף שנות ה-80 - מזוקן, מדובלל, מדקלם פסוקים אם צריך ואם לא, חמוש בעוזי, מעיל דובון ומבט רושף ולא לגמרי שפוי בעיניים. אע"פ שגם אני מתגורר באחד היישובים המשוקצים בעיני הסופר, לא התרגשתי יותר מדי מקיתונות הרותחין שהוא שופך, מכיוון שידוע לי כי מאז שנות ה-80 גדל מאוד מספרם של היהודים המתגוררים ביהודה ושומרון (או השטחים, אם זה רצונכם, אבל לא "הגדה המערבית", ביטוי אווילי במיוחד, שהרי גם לנהרות אדירים כמו הנילוס, האמזונס והמיסיסיפי אין גדה ברוחב 50 ק"מ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לירדן הזרזיפי שלנו) וחשוב יותר - התגוון מאוד, כך שהתיאור שלו מאפיין רק חלק קטן מאתנו. טוב, עד כאן פוליטיקה, נחזור לסקירה הספרותית.
השמות שמעניק בן-נר לגיבורי התעתועון הם לא שגרתיים, ובוודאי לא מקריים. משהו עומד מאחוריהם. נניח, אם הייתם זוג תל אביבי צעיר, אנשים חילוניים, האב רופא צעיר והאם פעילת שלום, איזה שם הייתם מבקשים לתת לילדכם הבכור? כנראה אהליאב לא היה תופס את אחד המקומות הראשונים. מן הסתם הייתם בוחרים שם פופולרי יותר - פדהצור, ארפכשד, קלונימוס, יואכים, משהו בסגנון, אז למה דווקא אהליאב? אולי זו התקווה שהאב, עודד, ישמור ויגן ויכסה על בנו כאהל, תקווה שהתנפצה. וחרול, מה זה השם הזה? לא ידוע אם מדובר בשם משפחה או בכינוי. חרול הוא קוץ, אבל בבשרו של מי? של עודד? של שרהל'ה? של הערבים? של חבריו לשירות? לא ברור. וכמובן, השם המוצלח, המבריק ביותר הוא דווקא של אחת הדמויות השוליות ברומן - מישל סחטוט, שהוא למעשה הלחם של סמרטוט וסחוט. מישל הטראומטי, האילם, הקטטוני, הפך לכלום. לשום דבר. לסמרטוט סחוט. לא יודע אם לזאת כיוון הסופר, אבל כידוע, שערי פרשנות לא ננעלו.
כמה מונולוגים מקבילים שמתארים את אותו האירוע, משלימים, חופפים ולפעמים סותרים זה את זה, מזכירים, כמובן, את "המאהב" של א.ב יהושע, והדמיון הזה מעלה על הדעת שאולי לכל מלחמה/סכסוך בתולדות ישראל יש רשומון משלו. באופן ספציפי, המונולוג של מישל סחטוט מתעתועון מזכיר את המונולוג של הזקנה ודוצה מהמאהב.

















