הבן אדם, תמיד הוא מחפש את האהבה הראשונה שהייתה לו, ואני, שהספר האהוב עליי בכל העולמות הוא מחזיר אהבות קודמות של יהושע קנז זצ"ל, ממשיך לחפש אותו או לפחות אחד משישים ממנו. וכל כך שמחתי שהצלחתי להניח את ידי סוף סוף על עיר מקלט של <mark>יצחק בן-נר</mark>, יאריך ימים בטוב, מכיוון שכמו מא"ק, גם הוא מתרחש בתל אביב של סוף המילניום הקודם, וגם הוא, כך למדתי מהכתוב בכריכה האחורית, מביא לקדמת הבמה כל מיני דמויות שוליות של

<mark>יצחק בן-נר</mark> כתב את תעתועון ב-1988, מינואר ועד דצמבר. הספר התפרסם בזמן האינתיפאדה הראשונה והקמת החמאס. ארבע דמויות מאכלסות את הספר הדחוס הזה: הולי צידון, החייל הצעיר המצוי בשטחים הבוערים, אביו ד"ר עודד צידון הקרדיולוג, חרול, דמות מסתורית המסתובבת בשטחים והוא מצוי בכל נבכי הדמויות הפועלות שם. דמות נוספת היא של מישל סחטוט, חייל שנמצא יחד עם הולי באותה יחידה ולאחר מכן אושפז באותה מחלקה פסיכיאטרית, ספק

השם שקיעה כפרית בא מסיפור אחד מהסיפורים המצוי באוסף זה. הכפר הוא רק אחד מהמיקומים בספר ויש גם מקומות אחרים, גם בחו"ל.
<mark>יצחק בן-נר</mark> אינו שוכן בתודעה של הקורא המצוי. גם אצלי הספר שכב זמן רב בין אחרים עד שהוחלט שהגיע זמנו. וטוב שכך. בן-נר כותב מצוין, כאילו הביא מחשבה לידי הכתוב, מעין זרם התודעה, אבל זרם התודעה שנוא עלי והכתיבה של בן-נר בהחלט משובחת.
בסיפור אחד בן-נר מביא לפנינו את גורלו של עובד זר, ה

****

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. מכאן, מעכשיו, מאיפה שאני מסתכל, שנות השישים והשבעים עטופות במין דוק בהיר של נוסטלגיה זוהרת שהופכת אותן ליפות, נאיביות וגסות, רומנטיות ואמיתיות, כמעט משפחתיות. כל כך הרבה יותר מהמקום המפוכח, המנוכר ורווי הטכנולוגיה שבו כולנו חיים היום (אם אפשר לקרוא לזה חיים :-)).

כן, אני יודע שאני מדבר כאילו הייתי בן שבעים, ובכל זאת, נראה שפעם היה נהדר, ומוזר כל כך. הטל

קריאה חוזרת

יש לי ידיד מהתקופה הסטודנטיאלית שלי, שמחזיק באוסף תקליטי וניל של מוזיקת להקות רוק מהמאה הקודמת. יש לו מועדון חובבי הז'אנר, המתכנסים מדי פעם להשמיע אחד לשני ולעתים לקיים מסיבת ריקודים נוסטלגית. עבורו זה פס הקול של חייו, באמצעותו הוא מבקש להתגעגע ולהרגיש צעיר.

לי אין אוסף תקליטי וניל, אלא מספר ספרים ישנים המעלי אבק, שעדיין בספרייתי. אני חוזר אליהם לעתים רחוקות, ויש סיבות רבות לכך,

עוזאי חברוני, איזה שם מקסים, הוא בחור חריג בן 25. חריג? מה זה חריג? אוטיסט? על הקשת? מפגר? גמד?
אפילו החריגות שלו חריגה.
אומרים על עוזאי שהרופא המיילד לחץ קצת יותר מדי על המכשיר ששלף את עוזאי החוצה בלידתו ולכן בגיל שמונה נעצרה התפתחותו המנטלית. ממי אנו למדים על המידע החשוב הזה? מעוזאי עצמו, המספר לנו בעברית עם שגיאות חינניות, המתוקנות תוך כדי "דיבור" לעברית תקינה. הוא מספר על עצמו, על אחיו התאו

בעברית משובחת, כהרגלו של <mark>בן-נר</mark>, מובא לפנינו סיפור משום מקום, המספר על שום מקום.
הזמן הוא משהו בין כ"ט בנובמבר ל-ה' באייר והלאה, אי שם במזרח מצרים, ממש עשרים ק"מ מהגבול עם פלשתינה. האיש משם הוא איש בלי שם, הנוסע ברכבת לפלשתינה, אלא שאז מוכרזת באו"ם ההכרזה על הקמה אפשרית של ישראל, הגבול נחסם והאיש משם נשאר שם. האיש הזה הוא חייל יהודי נכה, זרועו השמאלית נגדמה ואינה נרפאת היטב. הוא היהודי היחיד ברכבת

כשהייתי בת 16 בערך אמא שלי סיפרה לי על ספר מצויין שקראה ובו סיפור על ניו זילנד שעורר בה רצון עז לבקר בארץ הזאת שנשמעת כל כך יפה, שונה ורגועה.גם אני קראתי בעקבותיה, ובניגוד לה - זכיתי לבקר בניו זילנד ולחוות באמת את הארץ היפהפיה הזו, על נופיה המגוונים ואנשיה רחבי האופקים ומסבירי הפנים.
כשקניתי לאחרונה את "המסע הלילי הארוך הביתה" לא ממש התעמקתי בתוכן שלו. הסתפקתי בשמו של <mark>יצחק בן-נר</mark>, אותו סופר שמאז ק

****



<mark>יצחק</mark> בן נר הוא סופר מעולה. לא סתם מעולה, אלא שאסתכן בסקילה ציבורית, ואומר זאת כך, יונית: הוא טוב יותר ממי שנחשבים יותר ממנו, מוכרים יותר ממנו, מתרגמים יותר, וממתינים יותר לכל מיני פרסי נובל ספרותיים. הוא יותר בוטה מעמוס עוז, יותר מתוחכם מגרוסמן, לא מתבשם מעצמו כמו מאיר שלו, ודאי מעניין יותר מא.ב. יהושע, ישראלי יותר מאשכול נבו ואותנטי יותר מכולם גם יחד.
מוזר, כי <mark>יצחק</mark> בן נר הוא אולי, מס