ביקורת ספרותית על תעתועון מאת יצחק בן-נר
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 2 באפריל, 2019
ע"י גוסטב


לראשונה הגעתי לעזה בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, הייתי חייל צעיר בשרות סדיר, פעם ראשונה שראיתי בן אדם כפות בידיו וברגליו ופלנלית מכסה את עיניו, זרוק באיזה מחסן, תא מעצר מאולתר, מתבוסס בדם ובשתן, קראו לנו, לצעירים, שנבוא ונראה מה אפשר ומותר וצריך לעשות פה לאנשים אחרים, ''להם''.
המקום הארור הזה הפגיש אותי, אותנו, לראשונה בחיינו עם מראות ותחושות שללא ספק השפיעו על כולם בדרכים ובעוצמות שונות, פחד שלך מהם, פחד שלהם ממך, פחד שלך מעצמך, ממה שקורה לך כשהשנאה והאלימות מחלחלות ומסאבות אותך, כן, אפילו אותך. אתה אף פעם לא תישאר אותו בן אדם אחרי שאתה רואה גבר מבוגר מרטיב במכנסיו לעיני משפחתו כשהוא פותח לך את דלת ביתו באמצע הלילה כי השבכניק שאתה מלווה בא לקחת לו את הילד (בן 10) לחקירה. לא פלא שנאלצתי, עשור אחרי, לחזור לשם, הפעם עם טנק, ועכשיו לצערי, תורם של בניי.
בתעתועון בן נר מתאר, כמעט בזמן אמת, דרך ארבע דמויות, את ההשפעה ההרסנית של המקום הזה עליהן, מצליח להעביר במדויק את הריחות, השנאה, האווירה, כתיבה מהירה ומסחררת, כמו מרדף בסמטאות. ספר חובה למי שהיה ובמיוחד למי שלא היה, שם.


מעניין שהספר יצא בזמנו גם בהוצאת תרמיל של משרד הביטחון ויועד להפצה לחיילים, אני בספק רב אם זה היה קורה בימינו.

16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
גלית (לפני שלושה שבועות)
מושמוש
מאחר והגדרת תפקידם הייתה להגן על אוכלוסיה אזרחית ולא לתקוף אותה במטרה להפחיד וליאש - אני לא חושבת שאפשר לקרוא להגנה או לפלמ"ח ארגון טרור . האצ"ל והלח"י לעומת זאת בהחלט אמצו אג'נדה שכזאת עד שהוקמה תנועת המרי ונוצר שיתוף פעולה מסויים , אבל גם בתקופות היותר קיצוניות שלהן שתי התנועות הללו פעלו נגד מוסדות השלטון ונגד הבריטים בהגדרה (אמנם תוך התעלמות מפגיעה באזרחים חפים מפשע יהודים וערבים כנזק משני).
הם לא שמו להם למטרה לרצוח אזרחים.
בכל אופן העובדה שהיה קשר ישיר בין ההנהגה המדינית וההנהגה הצבאית (שלא כמו באירלנד לדוגמה) והעובדה ש"גנרלים" מצייתים למנהיגים כבר מתחילח ההיסטוריה שלנו, היא מה ש"החליק" את המעבר למדינה עצמאית. אם ההגנה לא הייתה מתנהגת כמו צבא של מדינה מתוקנת אלא משתוללת כמו כנופיית פורעים לא היה צומח ממנה הצבא שצמח. וגם כך היו קשיים רבים ל"אלף" ולהכניס משמעת במי שהתרגלו לעשות ככל העולה על רוחם.
היריבים שלנו לא השכילו לעשות את המעבר הזה ולכן יש להם "רשות" כבר 20 שנה .
בשביל לעשות את זה צריך הנהגה, עם חזון , עם רצון ,הנהגה שאכפת לה מהעתיד ולא מהרווח המיידי שלה עצמה.
רץ (לפני שלושה שבועות)
גם אני הגעתי לעזה בעיצומה של האינתפדה הראשונה, כחייל מילואים, על הספר הזה כתבתי סקירה דומה (הוא מופיע כפול בסמניה).
חני (לפני שלושה שבועות)
אתה נושא את המראות הללו שנים על גבי שנים. רק מראה כמה זה חקוק. גוסטב מלחמות זה אף פעם לא דבר נעים.
זה גורם לאיבוד הפרופורציות עד שכבר אין פרופורציות.
לפעמים אנחנו מספרים סיפורים לעצמנו ומאמינים בהם.
מה שבטוח הוא שצריך לחפש איפה שהוא בחנות המתנות של החיים מדף עם מתנה שתביא שינוי.
תחפש לי אחת ואני קונה עכשיו.
מחשבות מי נראה לך מנקה את דרום תל אביב
מסמים? מי משוטט בלילה ואוסף מהרצפה שם
גנבים ופורעים אם לא מג"ב.
גוסטב תודה על הסקירה. בן נר מבריק ושנוי במחלוקת כמובן.
גוסטב (לפני שלושה שבועות)
סקאוט, זאת לא הייתה מלחמה. צבא לא אמור לעסוק במשימות שיטור ופיזור הפגנות.
חיילים אמורים להלחם בחיילים אחרים, לא באוכלוסיה אזרחית.
במקום להתבגר בשנייה, התחולל בנו שינוי מתמשך, שחלחל בכל רבדי החברה הישראלית, על זה בדיוק מדבר הספר.

ולא, לא קיבלנו אות מערכה.
סקאוט (לפני שלושה שבועות)
גוסטאב, כתבת באופן נוגע על נושא כואב: מלחמה. המלחמה היא דבר שמבגר אותך בשניה. אתה כבר לא אותו בן אדם.
מושמוש (לפני שלושה שבועות)
כלומר ארגון ההגנה והפלמ"ח היו טרור. כיף. ב'ספר תולדות ההגנה' כותבים שבשנת 1938 ההגנה ניסחה את המחוייבות שלה בעקבות ניסיונה במאורעות (1936- 1939): ' להיכנס לתוך הכפר ולהרוג את הרוצחים עצמם ולא מישהו אחר, כנהוג בכול צבא בן תרבות'. ההגנה זה בעצם צה"ל והוקמה מלכתחילה לא במתכונת של ארגון מחתרת, במתכונת הרבה יותר רחבה, ובמלחמת השחרור פשוט שמה הוחלף לצה"ל. בשביל לעשות את זה צריך עם. חכי 100 שנה אולי המזרח התיכון (ואפריקה) ייתגבשו.
גלית (לפני שלושה שבועות)
מושמוש
גם אירופה הייתה בנויה מחמולות עדות ושבטים. גם צפון אמריקה וגם דרומה. גם המזרח הרחוק
הקיצור העולם מתקדם ויכול להשתנות (ודי אם אזכיר את המאות ה 15 עד 18 באירופה ,)
טרור זה כניראה כלי חזק , הנה , לנו זה עזר - רק שאנחנו לגמרי השכלנו לשלב את הטרור בארגון מדיני וידענו מתיי לנטוש ולהתחיל להתנהג כמו מדינה .והם הצד השני, ארבעים ומשהו שנה (בטרור מאורגן) ועדיין לא הצליחו לנצח אותנו.
מחשבות (לפני שלושה שבועות)
אני הכרתי נערים במסגרת תפקידי שאמרו מפורשות שהם מתגייסים למג''ב כדי להרביץ לערבים.
מושמוש (לפני שלושה שבועות)
אושרת קוטלר התכוונה לדבר אחד: לעשות רייטינג. הצטברו עשרות מחקרים אקדמאיים שמסקנתם: התקשורת בסימביוזה עם הטרור, מתרחש
קידום אינטרסים הדדי: מטרת הטרוריסטים להפחיד ( אירוע טרור כשלעצמו לא יכול להרוס ארגון מדיני, האירוע צריך אימפקט), והתקשורת צריכה אייטמים חמים. עובד טלוויזיה מבין את זה בחוש, אחרת הוא לא היה שם. אז רגע התייחסות למצב בלי הצורך של הרייטינג
בטרור: המזרח התיכון לא רוצה ארגון חריג כמו ישראל ( זהירות ספוילר: 'המקום הזה' - כינוי שישראל מקבלת אצל אג'נדאים. הכינוי מזהה אותם). המזרח התיכון לא בנוי למדינות בגלל החמולות העדות והשבטים. כנראה לא ניתן להשיג הישגים בכול התחומים בלי ארגון מדיני, לכן המזרח התיכון הולך אחורה, וכך גם אפריקה. ישראל כשהוקמה קפצה למים והתברר בדיעבד שפה יש עם אמיתי שיכול להחזיק מדינה. אין מדינה בלי עם. אין עמים במ' התיכון. הצלחת ישראל גורמת לייאוש תסכול וקנאה, ועוד כשהאיסלם הבטיח שהמוסלמים יהיו מספר אחד בעולם. אז עושים טרור. איך חיילים מתנהגים בארוע זה או אחר, זה עניין לבדיקה.
עמיחי (לפני שלושה שבועות)
מכיוון שכמעט כל השירות שלי היה בשומרון, אני מבין על מה אתם מדברים ומזדהה.
אני חושב שמה שעזר לי להתמודד עם החוויות והמראות היה ההקשר, הקונטקסט, שמתוכו נגזר השירות הצבאי הספציפי שלי.
השתדלתי תמיד להיות בן אדם. בכל מצב. לא יכולתי אחרת.
וניסיתי לחשוב גם מה היה קורה אם לא הייתי כאן עם הפלוגה. האם היה יותר טוב?
אד ת'אץ' (לפני שלושה שבועות)
מחכה ליום מחשבות, אני מחכה ליום שבו לאחר שידור כתבה על טיל שפגע בבית בשרון או בבאר שבע או בתל אביב או לאחר שידור עוד כתבה על החיים בעוטף עזה ושיחה עם ילדים (לא בני 18 אלא בני 4,6,7,9) שלא ישנים בלילות כי ממטירים על היישוב שלהם ברקטות וקסאמים, יאנח שדר חדשות ויגיד "אחחח וזאת התוצאה של ההתנתקות..." או לאחר עוד פיגוע ירי באריאל או צעדת חמאס יפטיר מגיש חדשות " כן... אלו תוצאות אוסלו" משום מה ובלי לזלזל בחוויות של אף אחד או במציאות הקשה או המצב בשטחים יש דעות שנשמעות יום וליל ויש דברים שמסרבים להגיד...
סנטו (לפני שלושה שבועות)
בדומה לגוסטב גם אני התגייסתי שבועיים לפני שהתחילה האינתיפאדה הראשונה. בקושי למדנו לירות בנשק כשבאו לקחת אותנו לעזה. נאלצנו לבלות ארבעה חודשים בעזה עד שהחזירו אותנו לגדוד כדי לסיים טירונות. המראות שגוסטב מתאר בהחלט קרו אז באופן יום יומי.
לא רואה סיבה לקרוא ספר שיזכיר לי את התקופה והארועים, אני קורא להנות ולא לחזור לכאב ולרגשות שנשארו שם. אני אוותר על הספר הזה למרות שבעיני רבים נחשב לפנינה.
yaelhar (לפני שלושה שבועות)
אחת הביקורות העצובות שקראתי פה.
גוסטב (לפני שלושה שבועות)
אני חושש שהבינו אותה טוב מאוד ולכן התגובות, גם בספר מופיע המחיר שמשלמים אלו המעזים להתבטא בשמאלנות.
מחשבות (לפני שלושה שבועות)
ולזה בדיוק התכוונה אושרת קוטלר. מובן שלא הבינו אותה. אנחנו שולחים צעירים ומקבלים אנשים שראו לפעמים דברים לא אנושיים. אין מצב שלא הושפעו.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ