ביקורת ספרותית על תעתועון מאת יצחק בן-נר
ספר מעולה

---

יצחק בן-נר כתב את תעתועון ב-1988, מינואר ועד דצמבר. הספר התפרסם בזמן האינתיפאדה הראשונה והקמת החמאס. ארבע דמויות מאכלסות את הספר הדחוס הזה: הולי צידון, החייל הצעיר המצוי בשטחים הבוערים, אביו ד"ר עודד צידון הקרדיולוג, חרול, דמות מסתורית המסתובבת בשטחים והוא מצוי בכל נבכי הדמויות הפועלות שם. דמות נוספת היא של מישל סחטוט, חייל שנמצא יחד עם הולי באותה יחידה ולאחר מכן אושפז באותה מחלקה פסיכיאטרית, ספק הלום קרב.
תעתועון מתעתע. לרגע נדמה שכתב אותו איש שלום עכשיו, ככתב אישום למה שקורה לחברה הישראלית תחת כיבוש. פתאום נדמה שאמנם קורים דברים תחת כיבוש, אבל הם לא חד משמעיים. השנה בספר היא 1988 וכתיבת ביקורת זו חלה ב-2019, הפרש של 31 שנה ומאות אלפי מאמרים שנכתבו מאז ונטחנו עד דק. אפילו צורר ישראל ידוע, גדעון לוי מהארץ, הודה כי כבר לא תהיינה כאן שתי מדינות לשני עמים ובלה בלה בלה.
מה להקדמה זו ולספר? הספר הזה עוסק, ומתעתע בנו, בדיוק באותה אפשרות רחוקה להפריד אותנו מהערבים, לחדול מהכיבוש ולהפסיק את הכרסום המוסרי בנו ומהמלחמה המיותרת. עברו 30 שנה, הספר נותר משובח וכתוב היטב, הפתרון התרחק ושערה לא נפלה מראשו של הספר. גם לא מראשינו. אני חוזר על עצמי משום שחוויית הקריאה היתה מיוחדת במינה. גיליתי כותב "חדש" ונהדר בעברית.
הפרק הראשון של הולי גילה לנו חייל מבולבל, כזה המדבר בשפה צבאית ירודה ומקובלת בצה"ל, משהו שהוא לא היה יכול לקבל מביתו השמאלני, מאביו הרופא ומאמו שנלחמה להידברות עם הצד הערבי ומתה מבקבוק תבערה, כמה אירוני. זה פרק חלש יחסית לפרק של אביו, הבא בתור.
הפרק השני, הפרק של ד"ר עודד צידון, מביא לפנינו חיכוך בין יהודים לערבים ברמה כזו או אחרת, לא צבאית. באותו פרק האב מנסה לברר מה קרה עם בנו המאושפז במחלקה פסיכיאטרית, שצחנה משונה עולה מגופו ואיש אינו יכול להתקרב אליו, כל שכן לשהות במחיצתו זמן העולה על דקות ספורות. בפרק הזה רובה המוצג די בתחילתו אכן יורה בהמשך ולא מכזיב את האמירה על האקדח במערכה השלישית.
בפרק השני, אנחנו עדיין בו, הערבים מזמנים את היהודים למפגש של עשרה מול עשרה לשיחה פתוחה על המצב, לא כולל עיתונאים, ממגוון החברה. מפגש כזה אכן מתקיים, דבר לא יוצא ממנו באמת חוץ מהעובדה שמתגלה מי אירגן בצד היהודי, ד"ר צידון, ומאז חייו אינם חיים. עיתונאים אמנם לא היו, אבל סודות קשה לשמור.
ואז בא הפיצוץ, וכמו כל פיצוץ, אין ממש אזהרה. הפרק השלישי פשוט מעיף את התקרה. חרול, איש כוחות הביטחון, יהא תואר זה אשר יהא, זוכה לפרק הארוך ביותר, המרהיב ביותר, טורף הקלפים האולטימטיבי. סיפור של אדם הבוחש בחישות מצד זה ואף בצד השני, מרים את מי שהוא רוצה ומפיל גם כן, גורלות נתונים בידיו והוא לא מהסס לעוות את המוסר ולשחק בחיי אדם היכן שצריך בשביל מטרה נעלה כלשהי. קיראו על כך בעמוד 188, לא אלאה אתכם. בעמוד 200 תגלו את ההיפך ואולי תנוח דעתכם, אבל זה עוד כלום. בן-נר, הכותב כרגיל נהדר, מתעלה על עצמו ובסוף הסקירה אומר את דעתי על כך.
הפרק האחרון, לכאורה החלש והקצר ביותר, זה של מישל סחטוט, אולי עולה חדש מצרפת, שאינו ממש חדש, אבל העברית עדיין אינה יושבת היטב בפיו, חברו ליחידה של הולי מהפרק הראשון, מהווה סגירת מעגל. במצבו הקטטוני הוא אינו מגיב לסביבה, אבל הפסיכיאטרית ד"ר לוי בוחרת לספר לו הכל ואנו לומדים דבר או שניים חדשים ומפתיעים.
הספר בנוי כך שכל פרק הוא התקדמות מהפרק הקודם, עם הרחבות מתבקשות במיוחד בפרק השלישי המדהים. בן-נר יצר לא פחות מספר מופת, ספר הנקרא בנשימה עצורה, סוחט את הקורא רגשית, מטלטל (לא שאני אוהב את הביטוי מטלטל, אבל פה הוא ממש... מטלטל), מאיר עיניים ועדכני. החליפו את אש"ף ברש"ף, הוסיפו סלולרים בידי הדמויות וכאילו דבר לא השתנה.
לו היתה זו יצירה סימפונית בעלת ארבעה פרקים, אחרי השלישי רסיסים היו נושרים מהתקרה בהיכל התרבות מרוב מחיאות כפיים ובסוף לא היו נותנים למנצח ולתזמורת להתקפל.
אתם חייבים לעצמכם את הספר הזה. ספרי מופת אינם מחזה נפוץ.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על תעתועון