ביקורת ספרותית על צופן בגין : סוד קסמו הרטורי של מנחם בגין מאת דוד לביא

---

איך אני מתגעגעת.
למנהיגות.
איך אני מתגעגעת לבגין תלמידו ולמורשת מורו ז'בוטינסקי.
לימים אחרים, כה אחרים. הייתי ילדה אבל אנשים דיברו, לא שנאו. דיברו לא התקוטטו.

התחנכתי בבית שחציו מורשת רבין (אמא), אל התורה הזו אני מחוברת עד היום. וחציו תמיכה נלהבת במורשת בגין (אבא) ומתגעגעת (גם למורשת רבין והעבודה ההיא שעפה עם הרוח ולקחה עמה את הערכים) וגם ומאוד למנהיגותו האצילית, תרבותית, ערכית, ליברלית - לאישיות וטובו ואיכותו של מנהיג ואיכותם מנהיגים שהיו אנשים. בני אדם.
עם המועקה של הימים האלו פניתי לצופן בגין. והגעגועים כאבו - המנהיג שחשב ב"אנחנו" ולא ב"אני".
בואו, שראה את טובת העם, המדינה, בראש ובראשונה. ובעצם את עצמו כשליח ולא כמוקד סביבו כולם צריכים להשתחוות ולרקד.
היה לו ולמנהיגים סביבו ולפני ובאופוציזיה ובקואליציה - אכפת.
והיה ענייני. והיה מפשע נקי. ולא חיפש איך לרמות, לגנוב, להשחית ולשחות.
בן אדם.
משום מה לא הצליח לגדל יורשים איכותיים.
הייתה אז פוליטיקה. ולכלוך. אבל עטופה ערכים ואהבת המדינה ואהבת האדם והאוכלוסייה.
קראתי. מתגעגעת. ובא לי להקיא מ"מובילים" בימים האלה.
גם בגין, וגם אבא שלי לו היו אתנו - נראה לי היו חוטפים קבס לנוכח הימים האלה.
בוא נלסון קופי הטוב, אתה אפילו היית באותם ימים, וזוכר בגוף ראשון - נתגעגע יחדיו.

» ביקורות נוספות של מיקה
» ביקורות נוספות על צופן בגין : סוד קסמו הרטורי של מנחם בגין