“איך אני מתגעגעת.
למנהיגות.
איך אני מתגעגעת לבגין תלמידו ולמורשת מורו ז'בוטינסקי.
לימים אחרים, כה אחרים. הייתי ילדה אבל אנשים דיברו, לא שנאו. דיברו לא התקוטטו.

התחנכתי בבית שחציו מורשת רבין (אמא), אל התורה הזו אני מחוברת עד היום. וחציו תמיכה נלהבת במורשת בגין (אבא) ומתגעגעת (גם למורשת רבין והעבודה ההיא שעפה עם הרוח ולקחה עמה את הערכים) וגם ומאוד למנהיגותו האצילית, תרבותית, ערכית, ליברלית - לאישיות וטובו ואיכותו של מנהיג ואיכותם מנהיגים שהיו אנשים. בני אדם.
עם המועקה של הימים האלו פניתי לצופן בגין. והגעגועים כאבו - המנהיג שחשב ב"אנחנו" ולא ב"אני".
בואו, שראה את טובת העם, המדינה, בראש ובראשונה. ובעצם את עצמו כשליח ולא כמוקד סביבו כולם צריכים להשתחוות ולרקד.
היה לו ולמנהיגים סביבו ולפני ובאופוציזיה ובקואליציה - אכפת.
והיה ענייני. והיה מפשע נקי. ולא חיפש איך לרמות, לגנוב, להשחית ולשחות.
בן אדם.
משום מה לא הצליח לגדל יורשים איכותיים.
הייתה אז פוליטיקה. ולכלוך. אבל עטופה ערכים ואהבת המדינה ואהבת האדם והאוכלוסייה.
קראתי. מתגעגעת. ובא לי להקיא מ"מובילים" בימים האלה.
גם בגין, וגם אבא שלי לו היו אתנו - נראה לי היו חוטפים קבס לנוכח הימים האלה.
בוא נלסון קופי הטוב, אתה אפילו היית באותם ימים, וזוכר בגוף ראשון - נתגעגע יחדיו.”

“מנחם בגין היה אחד מהגדולים שבמנהיגי ישראל, כמנהיג האצ"ל, האופוזיציונר הנצחי, הלוחם נגד הסכם השילומים, מביא הקפיטליזם לישראל, חותם הסכם השלום עם מצרים, מפציץ הכור בעיראק וכזוכה בפרס נובל לשלום הוא השאיר חותם אדיר על ישראל והעם היהודי. היכולת הרטורית שלו נלמדת בכל מוסד שמכבד את עצמו ואחד משיאיו הוא נאום הסכם השילומים שאותו מנתח מחקר זה שהפך לספר בזכותו של יחיאל קדישאי. חלקו הראשון של הספר מנתח את הנאום ברמה הפוליטית, הפילוסופית והחברתית בעוד החלק השני מפרש כל ביטוי ומילה בספר לפי המקורות התנ"ך, התלמוד וההלכה. מעניין לגלות שכל מילה ומילה מייצגות משמעויות רבות איך בגין היה נואם בעל פה וכמעט ולא מתכונן לנאומים, דבר המעיד על הידע הרב שלו והדרך בה דיבר והעביר מסרים לתומכיו. היה מעניין לדעת האם דעתו של בגין הייתה משתנה על הצורך בהסכם השילומים עשרות שנים אחרי כאשר אנו עדים לתרומה הגדולה של הסכם זה לפיתוח ישראל.”