פֶּסַע היא מילה קטנה וקצרה. הפירוש שלה תואם את אורכה. משהו קצר, בטווח המִיָּדִי. המילה הזו, שהפכה לנלעגת ונכרכה בצמידות לתקופה הקשה ביותר שידענו, כל מה שהפוך מפֶּסַע.

קובץ הסיפורים מכיל שבעה סיפורים לא קצרים מדי, אבל כולם כאלו שיכולתי לקרוא מהם עוד ועוד. בכל סיפור יש גיבור עגול, וכולם כאלו שהקורא לא נשאר אליהם אדיש:
שכי, דתל"ש שנפרד מאלוהים זה היושב במרומים, והחליף אותו באלוהי האלגוריתם, עו

אתחיל בוידוי: כל הדמויות בסיפור הזה, אבל באמת, כולן - הצליחו לעצבן אותי ולא סבלתי אף אחת מהן. כולל מלכישוע החתול. ( די, באמא שלך, זו שמיכה!! קראו ותבינו)

ומצד שני- כבר מאמצע הספר התחלתי לעשות ספירת מלאי לדפים שנשארו לי לקריאה ולהתקמצן עליהם. והייתי מוכנה שעובי הספר יהיה פי 2, רק שלא ייגמר. מוזר? בכלל לא.

מי בעצם קבע שדמויות בסיפור צריכות להיות טובות ומושלמות? ותמיד להחליק בגרון בקלות?

סיפור העלילה אינו פוגע מההנאה של הקריאה. בועז, ילד לאם ניצולת שואה, גדל ללא ידיעה על אביו. בדרך הטבע יהפוך ילד כזה למיוחד, במקרה שלנו, מתבדל מאנשים, שמומחיותו היא נחשים וזוחלים. מסתכל מבחוץ מגלה מיזנתרופ שמעדיף התבודדות על התמודדות עם עצמו מול חברת האנשים.
הסיפור מלווה אותו דרך התבגרותו והיותו לאדם העומד בזכות עצמו.
המיוחד בספר הוא הכישרון של הכותבת, <mark>שירז אפיק</mark>, שגרמה לי לקרוא את הספר ברצף תוך

כבר כתבתי כמה פעמים בסקירות שלי שאינני נמנית מחובבי ז'אנר הסיפורים הקצרים , ומופתעת שלאחרונה יוצא לי לקרוא הרבה מאלה מקסימים ,טובים , ואפילו משובחים !
וכשיוצא הספר הנמנה מהז'אנר שמו פסע של <mark>שירז אפיק</mark> סופרת שאני מעריכה ואוהבת לקרוא כי היא ידועה בכתיבתה של ספרות חדה ועמוקה , אנושית ומלאת חמלה ואף יותר מכך , פיוטית אך נגישה , לא היה סיכוי שאני מחמיצה אותו אלא להיפך , הספר עלה לראש הערימה לקריאה ונ

לאליענה, פסיכולוגית מוערכת, שעומדת בראש קליניקה ויש לה תכנית רדיו מפורסמת, יש סודות. עד סוף הספר הלא ארוך אנחנו נבין מהם, כמה היא מטורללת ומה הסיבה להתנהלות הזאת, שלא הייתי מצפה ממי שמטפל בנפש.
גם לדמות המשנית שמאוד רוצה לגלות מה אליענה מסתירה, יש סודות משל עצמה, אבל אותן המחברת לא מגלה לנו, רק רומזת שיש ארון ויש בו שלדים, וזה חבל, כי גם ככה הספר לא ארוך. הייתי שמחה לעוד קצת סיפור.
אהבתי שהגילוי

חיות המרתקות אותי מלבד משפחתו העניפה של החתול הינן נחשים, עכבישים ועקרבים.
אני אוהבת לראות אותן בפעולה; מחוללות סביב טרפן, מאגפות אותו ובהכשה, חנק או עקיצה קטלנית מסיימות את חייו.
וכל זה כמובן מול מסך הטלויזיה או המחשב או הטבלט, חלילה לא במציאות או במרחק נגיעה משום שאני מעריכה את היכולות שלהן מרחוק, כמו שצריך.
מעולם לא הבנתי את האנשים המתעקשים לגדל אותן כחיות מחמד.
מה חמוד בהן? הן מסוכנות, לע

חולדה שלא העריכה נכון את המרחק למרחב בטוח, מוצאת את עצמה נדרסת למוות בטיילת, בתל אביב. תמר, עובדת סוציאלית צעירה, עומדת ומביטה בגוף הדומם, כשהיא מרגישה שעוד מישהו שותף למחזה הזה. לידה עומד בחור צעיר, אדם, תייר מארצות הברית, שהחליט שהחולדה ראויה להלוויה קטנה וסמלית. תמיד סוף של משהו הוא התחלה של משהו חדש, וכך התחיל הסיפור של תמר ואדם.

הרבה פעמוני אזהרה צלצלו לכל אורך הדרך של הרומן ביניהם. וזה ל

שם הספר : מתחת לעור
שם הסופרת : <mark>שירז אפיק</mark>
הוצאת עברית
166 עמודים
מתחת לעור זהו ספרה הרביעי של <mark>שירז אפיק</mark> בעלת תואר שני בפסיכולוגיה שהתמחתה בטיפול בארץ ובארה"ב במכורים לסמים , ניצולי שואה ונפגעי נפש .
בספרה המצוין והמרגש היא מתארת את מסע ההתפכחות של תמר מאהבה לאדם שלא יכול שיאהבו אותו .
הכל מתחיל במפגש בטיילת בין תמר עובדת סוציאלית במקצועה שעברה חיים לא קלים הכוללים בתוכם אמא שלה שהתאב

אוףף, סיבוב ב"סיפור חוזר" (לא על זה האוףף, דווקא נחמד שם בסניף בז'בוטינסקי) וחיבה לא מוסברת לברווזים צהובים ולחותמת שנראית כזאת של פעם, הקפיצה לי את הספר לידיים).
ליל הברווזים הוא סיפורה של נקמה.
סוג של "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" כזה.
סיפורה של נקמה באב על מעשיו שנים אחורה דרך בנו הרך והרגיש.
ולא, הנקמה העיקרית באב היא לא על המעשה שעשה כשקרא לבנו 'שני' - זה שולי ודורש עונשון.
כי אם על