“שני גילויים נאותים ילוו את בביקורתי זו:
הראשון: אני מאוד אוהבת את ספרי ג'יין אוסטן.
ודרך כתביה יש לי הרגשה שאני מחובבת מאוד את אותה ג'יין הבריטית מהמאה ה-18. הכותבת החיננית שעסקה בכתיבתה (בעילום שם תחילה) ושכתבה כה יפה, כה נוגע בסוגיות כמעמד האישה. מעמד המעמדות.חברה ותרבות ויחסים בין אישיים, בין מעמדיים, בין תרבותיים. נפלאה הייתה. ונפלאים כתביה העתיקים שכללו גם ביקורת על חיי האצולה והמעמדות השונים, מעמד האישה, ויחסים בין אישיים ובין משפחתיים בביקורת נגועת הומור. דומה שקראתי את ספריה על גירסאותיהם השונות (לא, לא את כולם אהבתי - היו תרגומים או מתרגמים שנגעו גם בעיבוד ועשו עוול לסיפור (ע"ע עירית לינור לגאווה ודעה קדומה). צפיתי בסרטים והסדרות שהופקו על פי ספריה (אין על אלו של ה-BBC) עד כאן השתפכותי. יופי.
וכעת, שוו בנפשיכם כמה הופתעתי לגלות על מדף כלשהו את "יומנו של מר דארסי". מה??? ואללה?? או,קיי.ברור שהוא נלקח מייד לבחינה.
והינה כמה תובנות על רעיון כתיבתו ועל הביצוע ובסופן המלצה.
הספר נכתב ע"י אמנדה גריינג' (ואם גם אתם כמוני תתמהו אמנדה who? אז, בדקתי בשבילכם וגם בשבילי ולא מצאתי who. בכל אופן הספר משנת 1995. ובו באה אותה אמנדה עם רעיון מעניין מאוד - להביא את הצד של מר דארסי, אביר הגאווה ואיש הדעה הקדומה. באמצעות יומן שהוא (כביכול) כתב לאורך כל תקופת התרחשות הסיפור "גאווה ודעה קדומה", בו הוא מגולל את הסיפור מנקודת מבטו. ייתכן שהכתב הזה הוא גם סוג של מענה לג'יין אוסטן לנושאים ולתובנות ולביקורת שהיא מעלה. אם אפשר למצוא (ואפשר) בספר המקורי של אוסטיין ביקורת לגבי התנהלותו של דארסי, התנהגותו, יהירותו וגאוותו ולשפוט אותם - הרי שבאה אמנדה ועונה על ההאשמות.

רעיון מעניין.

מעניין היה לקרוא את אותה האמנדה נכנסת לראשו של גבר ומביאה אותו ואת גרסתו.
והיא מביאה כאן דארסי על לבטיו, רגישויותיו (כן, כן), ייסוריו (כן, כן), אהבותיו. וכן הלאה. האיש אנושי.

הספר כתוב נחמד. מחקה בסגנון ובשפה ובניואנסים השונים את כתיבתה של אוסטיין ומכאן מתחבר אליה ואל התקופה, אפשר לסבור שגם הוא נכתב אי שם המאה ה-18 כהתכתבות מענה לאוסטיין.
וכן, הכותבת נכנסת לראשו של גבר באופן יפה.

בהחלט ספר נחמד מאוד לחובבי ג'יין אוסטיין.

אה, כן, הגילוי הנאות השני? הרי הוא נוסף רק לאחר פרסום הביקורת. אני לא! לא! מוצאת שהעיצוב החדש כאן באתר בהגעה לספר, כיכובו, ביקורתו וכו' יותר נגישים ונוחים, כי אם ההיפך. סרבול מבאס ובטח לא מהיר ונוח.”

“אוקיי,אז זה לא הקלאסיקה מהמאה ה-19,
זה לא נכתב באותה תקופה, זו לא אותה שפה - בקיצור,
זה לא ג'יין אוסטן !

אבל !!
אני התייחסתי לספר כאל פאנפיק שפורסם ,המחשבות של הסופרת על צדו של דארסי בעניין, וזה היה מדהים :)
בגאווה ודעה קדומה,אליזבת הייתה מעורבת ביותר עניינים, יותר שיחות ,יותר הבעות דעה ,אבל מהצד של דארסי הכל היה מתומצת והעיקר כולו היה באליזבת.
אני ראיתי פה את מה שלא ראיתי בגאווה ודעה קדומה [לא שיש לי טענות למקור, שגם הוא מעולה כמובן! ].
וגם- שמחתי לראות שהסופרת המשיכה את יומנו של דארסי לאחר סופו של גאווה ודעה קדומה, מדהים-”

“בספר הזה נתקלתי בספריית בר אילן, ספר רימייק לגאוה ודעה קדומה שכתובה בנקודת מבטו של מר דארסי, מושא אהבתה של אליזבת, ואליזבת מושא אהבתו, בעיקרון ספר חמדמד, הוא מספר את כל עלילת גאוה ודעה קדומה, הוא לא מחדש לצערי דבר, אולי המשך סיפור אהבתם של מר דארסי וליזי ושאר הדמויות, ספר חמוד לשבת או לטיול מחוץ לבית.”

“יומנו של מר דארסי כיאה לפאנפיק של ספר חסר עמוד שידרה משל עצמו.
בגב הכריכה כתוב שהספר מהווה המשך ישיר ונאמן למקור. וכך בדיוק הרגשתי. נאמן למקור וחסר עלילה עצמאית.
היה נחמד להיזכר בעלילותיהם של אליזבת ומר דארסי ולקרוא את הדברים מנקודה שונה, אך העלילה לא היה מרתקת, מכיון שידעתי על כל התפתחות שתקרה. לא היתה עלילה מעבר לעלילה של "גאווה ודעה קדומה". ובשביל זה יכולתי לקרוא את המקור, אין לי צורך בחיקוי הנאמן לו.
להגיד שלא נהניתי יהיה שקר. נהניתי. הכתיבה מדויקת ונעימה בדיוק כמו בספר הקלאסי. להגיד שקראתי כל מילה בקפידה? שקר. רפרפתי על עמודים וחיפשתי את ההתפתחויות שאותן אני מכירה מהספר האמיתי.
הגדילה הסופרת לעשות וכתבה אפילוג שלא מופיע בספר של ג'יין אוסטן. היה נחמד שסוף סוף יש כאן כתיבה עצמאית. בתור קוראים, אנחנו נהנים לקבל סקירה בסוף הספר שמספרת לנו שכולם מאושרים והכל נגמר בהפי אנד. בסוף סידרה טובה אני מדמיינת את האפילוג הזה בעצמי. אבל גם פה, הרגשתי שהסופרת לא מחדשת שום דבר ולא באמת תורמת. רק עוזרת לנו לדמיין את הברור מאליו.
אז בתור עבודת תחקיר על עבודתיה של ג'יין אוסטן, זה ספר מצוין ומדויק.
בתור ספר עצמאי.. תקראו רק אם באמת יש לכם זמן והרבה אהבה לקריאה חוזרת בספרים.”