כמה יפה.
סיפור אגדה יפני (אין, אין, אין על התרבות והמנטליות היפנית) כמה עדינות ואסתטיקה וכמה רוע ונוקשות דרים יחדיו.
ובספר הזה נטו מנטליות יפנית עדינות, אסתטיקה, ירידה לפרטים קטנים, אגדת דמיון ומציאות שזורה בה כמו זר פרחים יפני טבעי כשדמיון בצורת כל מיני עיצובים שזורים זו.
קוראת ומתגעגעת ליפן.
ארבע דמויות מציאותיות נפגשות קבוע בבית קפה ומגיעות גם דמויות דמיוניות.
ארבעה סיפורים אישיים שמסופרים תוך כדי לגימת קפה ושקיעה בדמיון מודרך או משהו דומה.
לאט ובשקט ארבעה סיפורים נהיים לסיפור אגדה יפה יפה בארומה הרבה יותר שווה משל "ארומה".
געגועים לטוקיו

אם בספר הקודם שקראתי, הופיע בית קפה עם חתולים, אז בספר הזה יש בית קפה מוזר לא פחות: בית קפה שמאפשר ליושביו לחזור בזמן.

אם היו שואלים אותי לאיזו תקופה בעבר, או אפילו בעתיד, אני רוצה להגיע, היה לי קשה כל כך לענות כי יש הרבה אופציות. בתום הקריאה בספר הזה, האופציה של לחזור בזמן ליום שבו התחלתי אותו, נראית אופציה לא רעה בכלל.

ולמה? כי מדובר בספר מלא בקסם, אמפתיה ורגש, סיפור גדוש בעדינות יפנית כשהכתיבה הרגישה משתלבת עם העדינות שבסיפור בצורה... מעודנת.
הספר הזה הוא פשוט מעדן!

הספר מאגד בתוכו 4 סיפורים. כל סיפור מתרחש באותו בית קפה. כל סיפור שם במרכזו דמויות מסוימות. דמויות מרכזיות בסיפור אחד יכולות להיות דמויות משניות בסיפור אחר, ולהיפך. יש כמה דמויות קבועות שתופסות מקום מרכזי למדי בכל אחד מארבעת הסיפורים, בעיקר הדמויות שמזוהות עם כוח האדם שעובד בבית הקפה.
במרכז כל סיפור עומדת דמות שרוצה מסיבות כאלו ואחרות לחזור בזמן לעבר (בסיפור הרביעי יש גם מעבר לעתיד). אותה דמות רוצה לפתור בעיה, לענות על שאלה שמטרידה אותה, שאלה שלהרגשתן של אותן דמויות, יכולה להיפתר באמצעות חזרה בזמן.

השמועה היא שבית קפה מסוים בטוקיו מאפשר ליושביו לחזור בזמן. אבל בית הקפה לא עושה ליושביו הנחות, ולא רק בקשר למחיר האוכל - יש כמה כללים: ניתן לחזור בזמן רק באמצעות ישיבה על כיסא מסוים שניתן לשבת בו רק כשהאישה שיושבת עליו הולכת לשירותים, ההווה לא ישתנה לא משנה מה ינסו הדמויות לשנות ולעשות אחרת בעבר או בעתיד, ניתן לפגוש בעבר או בעתיד אך ורק דמויות שנכחו בבית הקפה הזה, ניתן להישאר בעבר או בעתיד רק כל עוד הקפה חם וכשהוא מתקרר חובה לסיים לשתות את כולו ולחזור במהרה להווה.
ובכן, אתם וודאי שואלים את עצמכם, מה הטעם? כנראה שמר כמו קפה.

בתמציתיות - הסיפור הראשון עוסק בבחורה שבן זוגה עוזב אותה למען הקריירה, הסיפור השני עוסק בבחורה שמתמודדת עם האלצהיימר של בן זוגה, הסיפור השלישי עוסק בשתי אחיות וחרטה גדולה אחת שמרחפת סביבן והסיפור הרביעי עוסק בקשיי לידה.
אהבתי את כולם, אך הסיפור השני והשלישי ריגשו אותי קצת יותר.

את הספר התחלתי בתקופה סוערת מבחינת מזג האוויר. גשמים, רעמים, ברקים. הסתגרתי בחדרי, והמזג אוויר הסוער שבחוץ התאים לי באופן מושלם לאווירה של העלילה בתחילת הספר ועזר לי לבנות בצורה ציורית מחזה בראשי: בית קפה אינטימי ושקט, עובדי בית הקפה נמצאים אך לא ממש מורגשים אלא רק ברקע ובמעומעם, בחוץ סוער, ברק מאיר כיסא מסוים בבית הקפה, עליו אישה זקנה בשמלה עושה מבט מפחיד, רעם מחריש אוזניים מופיע מיד לאחר מכן ואז שקט, כשרק קולות הטיפטוף של הגשם נשמעים ברקע...
את הספר הזה סיימתי כמה ימים לאחר מכן, כשהופיעה השמש. גם המזג אוויר בסיום הקריאה בספר התאים באופן מושלם לאווירה של סיום הספר: אופטימי, שמח, מאיר עיניים, כמו שמש אחרי גשם סוער. לכל הדמויות הייתה בעיה. הם חזרו בזמן. ההווה לא השתנה. מה כן השתנה, אם ככה? ובכן, שהם מצליחים להתמודד בהווה עם אותה בעיה.






אוי, לא! הכנתי לי קפה לפני שהתחלתי לכתוב את הסקירה, ושכחתי ממנו והוא עומד להתקרר! חייב ללכת! תודה לכם שקראתם!

#
במרתף אחד ביפן יש בית קפה עתיק. במקום יש רק שלושה שולחנות לזוג, שלושה כיסאות ליד הבאר ושירות לא ידידותי. בכיסא אחד מסויים אפשר לחזור בזמן לתקופה שהחוזר קובע. התנאי הוא שאפשר להישאר באותו זמן רק כל עוד הקפה – שחייבים לשתות אותו – לא מתקרר. אי אפשר להשפיע מהסיור בעבר על ההווה, אבל אפשר ללמוד המון דברים על עצמך ולנסות להשלים את מה שלא הספקת.

על פניו – רעיון מקסים שהיה אמור למצוא מאד חן בעיני. יש לו רק ליקוי אחד – הכתיבה כל כך פשוטה ופרימיטיבית, שמנעה ממני כל הרגשה של עונג. הסופרת מפרשת בשביל הקורא את הכל – מוסיפה משפטי תיאור חסרי כל ערך – מי שתה את הסאקה, מי לא אוהבת סאקה, איזה צבע יש לסאקה משובחת, מה אמרה מי למי... הזכיר לי את שיעורי החיבור ביסודי, לאו דווקא של אלה שהיו כישרון גדול בתחום... קראתי בביקורות כאן שאנשים חשבו שהסיפורים אגדתיים (בסיפור הרקע הזה זה בהחלט נכון) וכתובים בעדינות. אני לא חשבתי על עדינות דווקא, כשקראתי את זה. חשבתי על בנליות, ועל כך שגם בסיפור הכי בנלי טמון איזה גרעין מעניין, בתנאי שיודעים לחשוף אותו. קאוואגוצ'י כותבת את סיפוריה בלי לטרוח להיכנס לעובי הדמויות, למעט תיאור חיצוני שלהן. בלי לנסות להסביר את הפרדוקסים שהסיפור שלה יוצר *ספויילר לדוגמה* [האם עובר בן 12 שבועות יכול להיחשב לאדם שביקר בבית קפה?]

קראתי שאנשים התייחסו ליפניוּת הסיפור. יפניוּת זרה לי. קראתי מעט מדי ספרות יפנית אותנטית, אך מספיק , לדעתי, לזהות אמינות וזהות. גם יפנים חיים חיים מורכבים ויוצרים קשרים מורכבים. גם ליפנים יש ספרות לא מלהיבה, בצד ספרות נפלאה, בדיוק כמו אצלינו. לצערי דווקא את הספרות הלא מלהיבה זוללים קוראים מערביים בשמחה (ראה "הרפתקאות של חתול נודד", למשל) ובטוחים שהספרות הבינונית והקלה לעיכול היא ספרות יפנית במיטבה.

זה ספר פשטני ובנלי בעל כתיבה רדודה ויכולת סיפורית בינונית מינוס. הוא לא משעמם, הוא לא ארוך ויש לו כריכה נחמדה. אני מתביישת שאלה הנימוקים שמצאתי לזכותו...

זמן זה קטע. זה בין הדברים היחידים שאי אפשר לשנות אותם, ואף טכנולוגיה-מתקדמת ככל שתהיה - לא תוכל לשנות.

אז אם היו מציעים לכם אפשרות חזרה בזמן , ולו רק לכמה דקות, לא הייתם לוקחים? מי לא היה קופץ על הזדמנות כזו? הזדמנות להגיד משפט שלא אמרתם, וכל חייכם הצטערתם על כך. או ההפך, לחזור אחורה בזמן, וברגע האמת לסכור את הפה, ולא לתת למילים מסוימות להתגלגל החוצה לאויר, אותן מילים שכל חייכם מאז אותו רגע הצטערתם עליהן?

בסמטה צדדית בטוקיו חבוי לו בית קפה השוכן שם למעלה ממאה שנים. כדי להגיע לבית הקפה צריך לרדת כמה מדרגות, ואז נכנסים אל המקום, וההרגשה היא שהזמן שם עצר מלכת. המקום נטול חלונות, ואין אפשרות לדעת אם זה יום או לילה. תלויים בבית הקפה שלושה שעונים, כשכל אחד מהם מראה שעה אחרת. הטשטוש הזה של ההתמצאות והזמן - לא בכדי. כל הסיפור הזה סובב סביב הזמן ועל החלטות שעשינו. כי בית הקפה הזה הוא מיוחד. הוא מציע אפשרות לחזור בזמן.

אבל יש כמה כללים: אפשר לשבת רק בכסא אחד מסוים, אפשר לעשות את המסע הזה בזמן רק עד שהקפה יתקרר, והחשוב מכל: החזרה בזמן לא תשנה את ההווה (מכאן שגם העתיד לא ישתנה) מבלבל, נכון? אז לא ממש. כי המסע הזה מאפשר משהו מיוחד בכל זאת: הוא נותן אפשרות להציץ על העתיד בכל נקודת זמן בה יבחר האדם.

הספר מחולק לארבעה חלקים, כשכל חלק הוא סיפור של מישהו שבחר לחזור אחורה בזמן. בית הקפה הקטן, הוא כזה שהלקוחות שלו ואנשי הצוות הם קבועים ויומיומיים, ואותן דמויות מופיעות בכל הסיפורים, כשבכל סיפור הפוקוס הוא על דמות אחרת עם הסיפור שלה. מרגש במיוחד הסיפור האחרון, "אם וילדה".

הרעיון לספר הוא מיוחד ושונה, אבל הביצוע לא היה מהודק לטעמי. הכתיבה הפשטנית, ותפירת הסיפורים היתה צריכה להתחבר בתפרים מדויקים ומוקפדים, אבל במקום זאת התוצר הסופי היה עשוי בתפרים גסים ומחורר כרשת דייגים.

בסיום הקריאה כשקראתי את הכריכה האחורית למדתי שהסופר, שהוא גם מחזאי כתב את הסיפור הזה כמחזה לקבוצת תיאטרון. הסיפור הזה נולד להיות מחזה. ואני יכולה להבין למה הוא זכה בפרס בפסטיבל הדרמה של סוגינאמי. לפעמים בתהליך של הפיכת מחזה לספר, משהו הולך לאיבוד בדרך.

אבל, ותמיד יש אבל, אפשר לקרוא את הספר הזה כסיפור אגדה שמתאים לכל גיל. וסיפור אגדה לא צריך להיות מושלם. הוא רק צריך שיהיה בו קסם המפוזר בנדיבות לכל אורכו.

ואת זה בהחלט תמצאו פה.

מקום כזה לא מוצאים כל יום.
בסימטה צדדית בטוקיו שוכן לו בית קפה קטן ומינימליסטי במרתף. הגוון השולט בו הוא חום- סֶפּיָה ויש בו מקום לכתריסר איש ושלושה שעוני קיר שמראים שעות שונות, אחד את הנכונה. קופה רושמת עתיקה, תאורה קבועה ואי אפשר לדעת אם יום או לילה. למרות שיש בו מאוורר תקרה ישן ואין מזגן הוא קריר ונעים גם בשיא הקיץ. מדוע? איש אינו יודע. הדמויות המאכלסות אותו קבועות-הבעלים, המלצרית והלקוחות. מכינים בו קפה בשיטות וטעמים שונים. כשהדלת נפתחת נשמע צלצול פעמון 'קלאנג דונג'.
ויש גם דמות חריגה לבושת לבן שלא תמצאו בשום מקום אחר היושבת תמיד על אותו כסא.
הכסא הזה יוצא דופן. ישיבה עליו תיקח למסע בזמן. זה כל מה שצריך, כסא פשוט. לא מנהרת זמן ענקית בה מתגלגלים טוני ודאג חסרי אונים בזמן האינסופי או דלוריאן מעופפת בה צריך מרטי מק'פליי להגיע למהירות 88 מייל לשעה (בחזרה לעתיד).
אבל...זה לא כל כך פשוט. אפשר להגיע לזמן מוגדר ויש תנאים מעצבנים למסע הזה. ביניהם לחכות שהדמות תפנה אותו, ההווה יישאר כשהיה ומגבלת זמן. לפני המסע מקבלים כוס קפה טרי וחייבים לחזור....
לפני שהקפה יתקרר.
התנאים מרתיעים רבים מלנסות את המסע בזמן אבל לא את הדמויות בארבעת הסיפורים.
יש בסיפורים הנשזרים זה בזה קסם מסויים. קשר בין הבעלים נאגארה גדל המימדים, רעייתו קיי, המלצרית קוזו ומי שמגיעים תדיר למקום ביניהם גורו, פומיקו, היראיי שבבעלותה בר סמוך ופוסאגי. לכולם יש היסטוריה. שמחה ועצב, אנשים מן השורה שהחיים הובילו אותם למקומות שונים והם רוצים להגיע מסיבותיהם ולו לרגע לזמן אחר. אולי לתקן משהו, להגיד משהו שהיה צריך לומר.
אגדה חביבה עם דמיון, טאץ' של סיפור ילדות ו'טעם של פעם' אך יש בכתיבה משהו נאיבי ופשטני, לפעמים מתארך שלא לצורך בפרטים ומבלבל מעט, כמו העובדה שלא משנה מה יקרה במסע - ההווה לא ישתנה. דמות זרה שצצה ולא ברור מי היא ומה תפקידה, מה שיתברר בסיפור הבא.
קלאנג דונג.

(יש ספר המשך- סיפורים מבית הקפה)

"בסופו של דבר בין שהאדם חוזר לעבר ובין שהוא נוסע לעתיד, ההווה אינו משתנה. עולה אפוא השאלה, אז מה הטעם לשבת על הכסא ההוא?"

והכסא ההוא הוא כסא מסוים מאוד שנמצא בבית קפה קטן, אינטימי, מסתתר, אפלולי ואחר.
ואגדה אורבנית אחת שמספרת שבתנאים מאוד מסוימים ומדוקדקים, היושב על הכסא הזה יכול לחזור בזמן אל נקודת זמן מסוים בעבר שלו, או לקפוץ אל זמן מסוים בעתיד שלו - לכמה דקות.
דלתות מסתובבות? כן ולא. כן כדי לנסות להבין בדיוק מה היה או יהיה שם. לא - כי לא ניתן לשנות שום פרט שהיה / יהיה. ובעצם, גם במחשבה על צמתים, על רגעים של בחירה או החלטה, דלתות מסתובבות - לא ניתן לשנות דבר. וההווה שנהיה הוא ההווה שיש.

קלאנג דונג (בשפת הסיפור)

סיפור קטן - שקט ואיטי - קצת שמח, הרבה עצוב - אגדה קסומה, כל כך יפנית.
בהירה למרות האפלולית, רכה, עדינה על מקום קטן ושונה, על מספר דמויות מאוד מעודנות, מאוד רגישות, מרוחקות וחלקן לא מביעות כמו שהיפנים יודעים להיות, חלקת שקופות, אהבתי את האמפתיה - הסיפור שומר על אמפתיה כלפיהן גם אל המיוחדות או המעצבנות או השקופות, כשבכל רבע סיפור אחת מהן תופסת את מרכז האגדה עם סיפורה האישי זה עולה ומטופל. יש בהן שכמו מתעופפות במרחב, צופות-על שקטות, שקופות רואות כל.
על הרבה מאוד ספלי קפה חם, שלעתים משמח, לעתים מנחם. לעתים מתקרר בטרם נלגם ולעתים אסור לו להתקרר.
על שלושה שעונים מתקתקים - כל אחד מכוון לשעה שונה אף אחד מהם לא מכוון לשעה הנכונה.
וארבעה שולחנות מאוישים כמעט תמיד.

לו יכולתם האם הייתם בוחרים לזוז לכמה דקות רק לכמה דקות אחורה או קדימה בזמן לפגישה שנותרה פתוחה בהרגשה, לסצנה פרטית מאוד שנותרה לא פתורה, ועל כן ההווה מרגיש כזה, או לחילופין אל העתיד מחשש החשש, האמנם כמה דקות שכאלה ומחשבה חוזרת על שהיה, או כמה מילים שנאמרות אחרת, או אפילו מבט או חיוך תמורת מילה קשה, יכולים כן לשנות את ההווה - באמת או רק דרך המחשבה? אמממ... קלאנג דונג

בין כמה וכמה ז'אנרים אהובים עליי - יש את סגנון ספרים שאהוב עליי במיוחד - היפני. והנה עוד אחד כזה: קטן, מקסים, מעודן ושונה ולגמרי לא מאכזב, הזכיר לי במשהו את הספרים של בננה יושימוטו.

סוג של אמנות יפנית, מינימליסטית, מרוחקת, נקייה וקטנה. קלאנג דונג

לגבי העלילה, לא אוסיף כי נכתב פה רבות עליה ואין לי הרבה מה להוסיף. הספר הוא קליל, חמוד מאוד, נוגע ללב ואנושי. יש בו קצת תובנות לחיים ואני מאוד אהבתי את הפסקה האחרונה, בה יש מסקנה אחת שנגעה לליבי, במיוחד בתקופה הקשה הזו שאנחנו עוברים. אז גם אם אין כאן איזו יצירת מופת, נהנתי מאוד לקרא...

תקציר: בבית קפה קטן בטוקיו של ימינו מוצעת למבקרים בו הצעה שעל פניה מפתה וקשה לסרב לה – מסע בזמן. אלא שישנם מגבלות וחוקים אודות הנסיעה, שהעיקרי בהם הוא שהיא תיתכן כל עוד כוס הקפה נשארת חמה. על כל נוסע בזמן לחזור להווה לפני שכוס הקפה שלו תתקרר.

הספר מורכב מארבעה פרקים שכל אחד מהם מתרכז בדמות אחרת שחושקת באותה מטרה נכספת, בתוך סיפור מסגרת עלילתי ורציף אחד. כלומר, יש לקרוא את הפרקים לפי סדר הופעתם.

זה נכון שאני באופן אישי מאוד נהנית מפנטזיה וממדע בדיוני, אך מודעת היטב לעובדה שישנם קוראים שלא ועלולים להירתע מהאלמנט של נסיעה בזמן. אבל זה מה שזה – אלמנט ותו לא. הנסיעה בזמן היא בסך הכל כלי להעברת המסרים הפילוסופיים והרוחניים של הסופר, ודרך עבור הדמויות להגיע לסגירת מעגל והתפתחות בצורה מעוררת חמלה ונוגעת ללב. המחבר משכיל לגעת בנושאים טעונים כמו פרידה ואובדן בדרך רגישה ואמפטית, מה שגם שהנגיעה בנושאים הללו היא הדרגתית ולכן קלה וזורמת לקריאה.

אומנם התרגום העברי נעשה בעקיפין מאנגלית ולא ישירות מיפנית, אך היפניות שבספר מורגשת לאורכו. המשאלה לנסוע בזמן היא עתיקת יומין ואוניברסלית, אך בספר זה מטופלת בצורה מקורית עד מאוד. המסתורין שאופף את הכללים המוזרים וההזויים אודות הנסיעה בזמן מוסיף לתחושת האגדה המודרנית של הסיפור ולקסם שלו.

לסיכום, מדובר בספר מקסים, שגם משעשע ומצחיק אך בעיקר מעורר מחשבה ומרגש ככל שמתקדם. ממליצה בחום.

קסם של ספר. ספר מחולק ל-4 חלקים, כל אחד מהם סיפור בפני עצמו, אבל כל הסיפורים שזורים אחד בתוך השני. הספר כתוב בצורה מינימליסטית - מקום עלילה אחד, מספר מצומצם של דמויות, הכתיבה נקיה נטולת תיאורים מורכבים ועם זאת צללתי לסיפורים ולעלילה ולא יכולתי להפסיק. פשוט מתוק ומחמם את הלב.