אין לי דרך אחרת לסכם את הספר הזה חוץ מצמד המילים שחלפו בראשי לאורך כל הקריאה: נו באמת...
הרעיון של הספר ופתיחתו בעלי פוטנציאל עצום: רייצ'ל אמא לקיילי מקבלת שיחת טלפון ובו נאמר לה שהבת שלה נחטפה ושכדי לשחרר אותה עליה לשלם כופר ולחטוף ילד אחר, ככה השרשרת עובדת ואין דרך לנצח את השרשרת. הקריאה הזכירה לי קצת את התוכנית "24" אנחנו מלווים את הדמויות לאורך זמן רציף כשהשעות כתובות לנו בתחילת כל פרק. אבל ככל שהעמודים חלפו התחזקה בי התחושה שאני קורא תסריט של פרק בסדרה 24 או אפילו יותר גרוע מישהו פשוט מספר לי מה היה בפרק של אתמול. הדמויות הן פלקט שאמורות להניע את העלילה. ולא משנה עד כמה העלילה מותחת ברגע שאין דמויות שמחזיקות אותה הכל קורס. החלטות מתקבלות בן רגע, פרקים נגמרים אחרי שניים-שלושה עמודים בטון דרמטי ומגוחך שאמור לגרום לקורא להמשיך ולקרוא גם את הפרק הבא. אני אתעכב רגע על עניין הפרקים כי אני חושב שהוא מהותי על חווית הקריאה בספר וזה זרק אותי למחשבות בכללי על ספרים בעידן הנוכחי. פרק הוא יחידה חשובה ביצירה הספרותית, הוא סוג של עולם קטן בתוך הספר הגדול, לרוב פרק מתחיל בנקודה מסוימת ומסתיים באחת אחרת, גם אם לא קורים דברים מהותיים חיצוניים לדמות, לפעמים זה רק זרם תודעה שמשנה את החשיבה שלנו על הדמות ועל מניעיה. כאן כשפרק הוא שני עמודים ובשני עמודים האלו קורה כל-כך הרבה אני הרגשתי תחושה חזקה שלקחו סרטון טיקטוק ותמללו אותו לפרק, וכל החוויה של מעבר בין פרקים הוא מדמה גילול בפיד של הטיקטוק ומעבר בין סרטונים.
הסופר לא "משעמם" אותנו הקוראים עם עולמן הפנימי של הדמויות - הכל תזיזתי... פעולות נעשות בשנייה, החלטות משתנות על ימין ועל שמאל, הדמויות עושות מעשים ולנו לא ידוע למה אנחנו יכולים לנחש, אנחנו יכולים להניח אבל את מי זה מעניין העיקר למשוך את תשומת הלב של הקוראים שימשיכו לקרוא גם אם זה בא על איכות הקריאה.
הרעיון של הספר מתעסק ברעיון מעניין במנגנון שבו קורבן הופך למקרבן: אמא שנלקחה לה הילדה צריכה לעשות את אותו מעשה לאמא אחרת. אבל את הסופר זה לא מעניין העיקר שיהיו יריות, דם וקליף האנרגרים כל חמש שניות.
החלק הראשון של הספר עוד נסבל אבל החלק השני הוא רצופה של קלישאות שגם מנסות לתת הסבר פסיכולוגי לאיך המארגנים של "השרשרת" הגיעו למצב שהם מתפעלים את הארגון הזה וכיצד רייצ'ל מנסה להפיל אותם. וקחו את מה שכתבתי בתחילת הביקורת ותכפילו בחמש. אולי הסופר חשב מראש איך הוא כותב ספר שיהפך לסדרת אקשן בטלווזיה אבל הוא יכל לדלג על השלב של כתיבת הספר ולכתוב את התסריט ולשלוח לאולפנים הגדולים. המדיום הספרותי מעניק לנו הצופים משהו שהטלווזיה והקולנוע לא יכולים לספק לנו, משהו בעומק של הדמויות ובעולמן הפנימי שלא מצליח להתרגם למדיומים הללו. זה לא מעניין לראות זרם תודעה בטלווזיה וזה מרגיש זר וגס וגם הפוך, רצף של פעולות אקשן לא יכולות להיכתב בתוך ספר משהו בזה מרגיש לא שייך.
ספרות מתח יכולה להיות טובה ועוצרת נשימה, אבל צריך לזכור שלא הכל יכול להיות אך ורק על העלילה ועל הפעולות שמקדמות אותה, הדמויות הן מרכיב חשוב הן לא מקדמות עלילה, הן עומדות בפני עצמן.
הספר יצא ב2020 ומרגיש שהוא מושפע מעוד מהתזזיתיות שהטיקטוק ובכללי עולם התרבות החלו "להתקדם" לעברו, חרה לי לראות את ההשפעה של המדיות הללו על המדיום הספרותי ואני מקווה שזו משהו נקודתי ולא מגמה ספרותית שתלך ותתחזק.
















