בשעה טובה סיימתי לראשונה רב־מכר של ה־New York Times.
תמצית העלילה: ילדה נחטפת בעבור חופן דולרים, שאותו אמה תשמח לשלם. אלא שכדי לשחרר את בתה, יהיה עליה לחטוף ילד אחר בתמורה לכופר. מכאן "השרשרת".
היא רק חוליה אחת בשרשרת החטיפות. כל סטייה מההוראות תוביל למות בתה, והיו כבר כאלה שניסו לשבור את השרשרת. משפחה שלמה נכחדה. ראי הוזהרת.
זהו מותחן קצבי ומטריד, בעיקר משום שנראה שמייסדי הפירמידה חשבו על כל פרט. אני, מהשזלונג הממוזג, מחפש לאורך כל הדרך את הפרצה. איך לעזאזל קוטעים את השרשרת הזאת ועדיין שומרים על המשפחה בחיים? ואיך האם, שהאלימות התדפקה לפתע על דלתה, תצליח תחת הלחץ להפוך את הקערה על פיה?
לאורך החלק הראשון, "השרשרת" באמת מרגיש כמו הפשע המושלם. אני לא הצלחתי למצוא אפילו חור אחד בתוכנית. ולאט־לאט מחלחלת גם לקורבן וגם לקורא ההבנה שהסחיטה הזאת לעולם לא תיגמר. בשלב הזה כבר ברור: מישהו חייב לקטוע את השרשרת, ויהי מה.
עד כאן, מבחינתי, מדובר ב־5 כוכבים. ואז מתחיל החלק השני, שבו הפתרונות כבר פחות עומדים ברף שהחלק הראשון מציב. ועדיין, הספר שומר על קצב טוב ומספק אחלה תמורה למחיר.

לכן אני מדרג: 4/5 בסולם מאני.

קניתי את הספר הזה במבצע חנוכה לפני שש שנים כשרק יצא כי הכריכה והתקציר ממש משכו אותי. (לאחר מכן גיליתי ששמרו על הכריכה המקורית וזה רק הוסיף לו נקודות בעיניי). מאז עמדתי להתחיל אותו כמה פעמים ובכל פעם בחרתי בסופו של דבר בספר אחר. בשנתיים האחרונות זה היה בעיקר בגלל שהתקשיתי לקרוא ספרים העוסקים בחטיפות בזמן שישנם ישראלים חטופים בעזה. כיום ב"ה בשעה טובה כולם שבו הביתה סופסוף ולכן הגיע זמנו. הספר מחולק לשני חלקים ורוב הפרקים קצרים מאוד. העלילה כתובה בגוף שלישי ונעה לסירוגין בין קיילי, הבת החטופה לבין רייצ'ל, האם שעל מנת להציל את ביתה נדרשת לחטוף חף מפשע אחר. מדי פעם מבליחות גם דמויות משנה. ההתחלה של הספר מעולה, המתח מורגש מהפרק הראשון, כשאנו מלווים באדיקות את קיילי ורייצ'ל שעה אחר שעה במסע ההצלה והתקווה לצאת לחופשי. הספר סוחף מאוד לקריאה, הוא תופס אותך ואי אפשר לעצור, אפילו בשעות הקטנות של הלילה. הזכיר לי קצת בווייבים את הספר "הדיירת השקטה" של קלמנס מישלון.
החלק הראשון הרגיש לי מאוד אמין ומציאותי. במהלך הקריאה נזכרתי לא אחת איך פעם הייתי משתף בכל קורות חיי בפייסבוק כל חמש דקות והודיתי לאל שהיום אני כבר לא עושה את זה.
הייתה סצנה מינית שהגעילה אותי. לפחות הסופר היה מודע לעובדה שזה סוטה.
החלק השני נפתח בפלאשבקים לעברם של שתי דמויות מפתח. היה מעניין מאוד לקרוא עליהם. לא הבנתי את הבחירה הרומנטית של רייצ'ל בחלק הזה ואפילו קצת נגעלתי מכך, ועוד יותר תמהתי על הנכונות שלה לקחת פתאום סיכון ולהפיל את השרשרת. בעיקר בגלל שאני לא הייתי מתנהג ככה אם הייתי במצבה חס וחלילה, ובגלל זה זה פוגע באמינות מבחינתי. מצאתי את עצמי מתחבר הרבה יותר לחששות שתוארו מפני הצעד הזה. לקראת הסוף כבר עליתי על הטוויסט הכאילו גאוני שחיכיתי לו כל הזמן והיה לי ברור שעומד להגיע. אבל עדיין נהניתי מאוד מהדרך לשם ומסצנות הסיום וסיימתי את הספר בחיוך.
לסיכום, מדובר בספר טוב מאוד, מרתק ומעורר מחשבה, למרות שעורר בי גם הסתייגות מסוימת וחוסר אמינות שפגמה בו.
חבל שלא תירגמו ספרים נוספים של הסופר, גיליתי שהוא כתב עוד ספר מתח "בודד" נוסף ושמו "האי" וסדרה של 3 ספרים של הבלש שון דאפי שאשמח מאוד לקרוא. מי מרים את הכפפה? 😊

טוב מאד. פשוט כך. ספר מתח שבנוי היטב, על בסיס רעיון שנראה כרעיון "תפור היטב" כולל כל הפרטים. ספר שקשה להניח אותו מהיד, אבל מומלץ מאד. כי להיכנס ממש לעלילה, וברצף, יכול לגרום לייאוש... אז חוץ מהורדת המתח בסוף ויצירת סוף בנוסח בלשי רגיל (אקשן ויריות ודווקא הטובים מנצחים), יש כאן ספר טוב ומעורר מחשה. "האם זה אפשרי"? ולכן שמחתי למצוא ספר, אחרי הרבה זמן, שאפשר לתת לו 5 כוכבים בלי יסורי מצפון.

#
רוב ספרי המתח משמשים לבידור או להסחת הדעת לקוראיהם. יש הרבה אנשים שאוהבים לפתור חידות וספר מתח הוא "כתב-חידה" ארוך, המחביא עבורם רמזים בדרך לפיתרון. לפעמים הקורא העמוס אוהב סתם שיספרו לו סיפור לפני השינה, משהו ממש רחוק מעולמו השיגרתי. עדיף לו, אפילו, שיטלטלו אותו ואף יפחידו אותו קצת, כדי שיצליח לחלום חלומות מתוקים. לפעמים, אבל, מגיע ספר מתח שגורם לך לחשוש שמא פושעים נוהגים לקרוא ספרים, ואולי הם מקבלים רעיונות ממישהו שהמציא איזה סיפור... זה הספר הזה.

יש די הרבה מחמאות שאפשר לתת לו. הוא מותח באמת. הכתיבה מספיק טובה בשביל שתרגיש שלא עובדים עליך. האמינות גבוהה וחלק גדול מהדברים שהוא מספר יכולים להתקיים במציאות אולי לא בדיוק כמו שנכתבו אבל די קרוב. דבר נוסף שאפשר לומר לזכתו של הספר הזה הוא שהסופר מתייחס ברצינות למציאות והיתכנות. רוב ספרי המתח – גם מרובי-העמודים שבהם – חולפים במהירות הבזק. יש איזה פושע שפוגע בקורבן, מישהו – הקורבן או הבלש או המשטרה או השכנה החטטנית – פותר את התעלומה, מציל את הקורבן רגע לפני שהפך לז"ל והופ! כולם שמחים והולכים לים. במציאות, אנחנו יודעים, גם סוף טוב מחייב התמודדות לא פשוטה עם הטראומה שעבר האדם, התמודדות האורכת לעתים חודשים ואף שנים, והדברים לא ישובו לקדמותם גם אם הקורבן ניצל. ובכן בספר הזה לא מתעלמים מהעובדה הזאת ונותנים כבוד גם לחוויית הקורבן.

אבל... כל מה שכתבתי עד כה מתאים לשני החלקים הראשונים של הספר. ואז מגיע חלקו האחרון ומחרב את ההתרשמות הטובה שהיתה לך מקריאת חלקיו הראשונים. האמינות הולכת ונהרסת החל מניסיון לתאר קורות חיים של הרעים הנסמכים על פסיכולוגיה בגרוש, המשך בשינוי הפורמט לכיוון אקשן של חלק מהקורבנות, שאתה ממש ובפועל אומר פחחח... וכלה בסוף הסופי בהחלט. סופים – זה ידוע – הם חלק בעייתי מאד בספרי מתח וראוי לסופר הכותב ספר מתח לחשוב תחילה על הסוף ורק אחר כך לשבץ אותו בסיפורו, מההתחלה.

ככל שהפשע חמור יותר – וכאן הוא חמור מאד – כך רוצה הקורא שהפושע ייתן את הדין. זה ההסכם בין הסופר לקוראים. במקרה הזה ההסכם הזה חירב סיפור מתח מקורי ומצמרר, כי אחרת זה היה ספר על הפשע המושלם. ב"אחרית דבר" שכתב הסופר הוא מספר שנסע לפראג וכתב את הפרקים האחרונים של הספר במשרדו הישן של קפקא, שעכשיו הוא בית-מלון. עוד משהו נגד קפקא...
השארתי אותו ללא דירוג כי הפער בין החלקים הראשונים המעולים לחלק האחרון הבנלי היה גדול מהיכולת שלי לגשר עליו.

אין לי דרך אחרת לסכם את הספר הזה חוץ מצמד המילים שחלפו בראשי לאורך כל הקריאה: נו באמת...

הרעיון של הספר ופתיחתו בעלי פוטנציאל עצום: רייצ'ל אמא לקיילי מקבלת שיחת טלפון ובו נאמר לה שהבת שלה נחטפה ושכדי לשחרר אותה עליה לשלם כופר ולחטוף ילד אחר, ככה השרשרת עובדת ואין דרך לנצח את השרשרת. הקריאה הזכירה לי קצת את התוכנית "24" אנחנו מלווים את הדמויות לאורך זמן רציף כשהשעות כתובות לנו בתחילת כל פרק. אבל ככל שהעמודים חלפו התחזקה בי התחושה שאני קורא תסריט של פרק בסדרה 24 או אפילו יותר גרוע מישהו פשוט מספר לי מה היה בפרק של אתמול. הדמויות הן פלקט שאמורות להניע את העלילה. ולא משנה עד כמה העלילה מותחת ברגע שאין דמויות שמחזיקות אותה הכל קורס. החלטות מתקבלות בן רגע, פרקים נגמרים אחרי שניים-שלושה עמודים בטון דרמטי ומגוחך שאמור לגרום לקורא להמשיך ולקרוא גם את הפרק הבא. אני אתעכב רגע על עניין הפרקים כי אני חושב שהוא מהותי על חווית הקריאה בספר וזה זרק אותי למחשבות בכללי על ספרים בעידן הנוכחי. פרק הוא יחידה חשובה ביצירה הספרותית, הוא סוג של עולם קטן בתוך הספר הגדול, לרוב פרק מתחיל בנקודה מסוימת ומסתיים באחת אחרת, גם אם לא קורים דברים מהותיים חיצוניים לדמות, לפעמים זה רק זרם תודעה שמשנה את החשיבה שלנו על הדמות ועל מניעיה. כאן כשפרק הוא שני עמודים ובשני עמודים האלו קורה כל-כך הרבה אני הרגשתי תחושה חזקה שלקחו סרטון טיקטוק ותמללו אותו לפרק, וכל החוויה של מעבר בין פרקים הוא מדמה גילול בפיד של הטיקטוק ומעבר בין סרטונים.
הסופר לא "משעמם" אותנו הקוראים עם עולמן הפנימי של הדמויות - הכל תזיזתי... פעולות נעשות בשנייה, החלטות משתנות על ימין ועל שמאל, הדמויות עושות מעשים ולנו לא ידוע למה אנחנו יכולים לנחש, אנחנו יכולים להניח אבל את מי זה מעניין העיקר למשוך את תשומת הלב של הקוראים שימשיכו לקרוא גם אם זה בא על איכות הקריאה.
הרעיון של הספר מתעסק ברעיון מעניין במנגנון שבו קורבן הופך למקרבן: אמא שנלקחה לה הילדה צריכה לעשות את אותו מעשה לאמא אחרת. אבל את הסופר זה לא מעניין העיקר שיהיו יריות, דם וקליף האנרגרים כל חמש שניות.
החלק הראשון של הספר עוד נסבל אבל החלק השני הוא רצופה של קלישאות שגם מנסות לתת הסבר פסיכולוגי לאיך המארגנים של "השרשרת" הגיעו למצב שהם מתפעלים את הארגון הזה וכיצד רייצ'ל מנסה להפיל אותם. וקחו את מה שכתבתי בתחילת הביקורת ותכפילו בחמש. אולי הסופר חשב מראש איך הוא כותב ספר שיהפך לסדרת אקשן בטלווזיה אבל הוא יכל לדלג על השלב של כתיבת הספר ולכתוב את התסריט ולשלוח לאולפנים הגדולים. המדיום הספרותי מעניק לנו הצופים משהו שהטלווזיה והקולנוע לא יכולים לספק לנו, משהו בעומק של הדמויות ובעולמן הפנימי שלא מצליח להתרגם למדיומים הללו. זה לא מעניין לראות זרם תודעה בטלווזיה וזה מרגיש זר וגס וגם הפוך, רצף של פעולות אקשן לא יכולות להיכתב בתוך ספר משהו בזה מרגיש לא שייך.
ספרות מתח יכולה להיות טובה ועוצרת נשימה, אבל צריך לזכור שלא הכל יכול להיות אך ורק על העלילה ועל הפעולות שמקדמות אותה, הדמויות הן מרכיב חשוב הן לא מקדמות עלילה, הן עומדות בפני עצמן.

הספר יצא ב2020 ומרגיש שהוא מושפע מעוד מהתזזיתיות שהטיקטוק ובכללי עולם התרבות החלו "להתקדם" לעברו, חרה לי לראות את ההשפעה של המדיות הללו על המדיום הספרותי ואני מקווה שזו משהו נקודתי ולא מגמה ספרותית שתלך ותתחזק.

השרשרת הוא סיפור על ילדים שנחטפו על ידי אלמונים והאימהות מקבלות הוראה שכדי לשחרר את ילדהם עליהם לשלם כופר ולחטוף ילד אחר וכך הלאה.
הספר כתוב בצורה מדהימה. הסיפור טס כמו רכבת הרים. אי אפשר להניח את הספר מהיד.

השרשרת הוא ספר המתח האולטימבטיבי למי שאין בטן לספרי מתח..
סה"כ ספר טוב שמחזיק את הקורא עירני למדי, אבל קצת צפוי וקצת מוגזם בכמה נקודות.
שוב - סה"כ ספר טוב.