חתול טאמגוצי
פעם אחת במרכז הקהילתי שלנו, נקלעתי במקרה, לכנס חתולאים (כמו דבוראים) קהילתיים, אלו הדואגים לחתולי הרחוב, מעמד בו לא הצלחתי לכבוש את צחוקי שהתגלגל בחלל הכניסה לאולם ההתכנסות.
ימים אחדים לאחר מכן, פגשתי באחת ממשתתפות הכנס בשכונתי, בחורה שנראתה מעט משונה, בשעה שערה נפרע ברוח בעת שרכבה על אופניה המיושנים שלסבל שלהן היה קשור סיר אלומיניום, מלא אוכל חתולים, עליו היא הקישה עם כף בישול ממתכת, מה שגרם לעשרות חתולי השכונה לצאת במהירות ממחבואיהם ולהתייצב כל אחד בנקודת האכלה האישית שלו.
עברו עוד מספר חודשים, וכשם שהופיע החתולאית כך היא נעלמה. לפתע חשבתי על החתולים הרעבים מתחת לבית שלנו, ומצאתי את עצמי דואג להאכיל אותם, הפכתי לחתולאי בעצמי.
פעם בקשה אשתי לנסות ולהבין את האובססיה לחתולים שהתגלתה אצלי לאחרונה. בעלי היקר היא פנתה אלי בטון מודאג, מה יש לך עם חתולי הרחוב? שתקתי, כי עכשיו לך ותסביר לאשתך שחברי ילדותי הטובים, היו חתולי הרחוב, מהם למדתי את חוכמת הרחוב ואיך לשרוד.
מהסיבה הזאת ספרה של הירו אריקווה, זיכרונותיו של חתול נודד נראה מבטיח, באמצעותו תיארתי לעצמי את חתולי הרחוב שלי מתחילים לדבר בשפת אדם, ומספרים לי על תלאותיהם בימים בהם השמש קופחת עליהם ללא רחמים, או בימים בהם שורר קור מקפיא והם מחפשים מעט חום על מכסה מנוע של מכונית, בכדי להפשיר את גופם הרטוב ונפשם האומללה.
בהחלט זה התחיל מבטיח, על ננה החתול, שאימץ לו את מכסה מנוע המסחרית של סטורו, אבל תאונה שעבר החתול העצמאי שתמיד ידע לשמור מרחק בטוח מבני אדם, גרמה לו להפוך לחתול בית, ומכאן מתחיל הקשר האמיץ והנוגע ללב בין סטורו שננה מזכיר לו את חתול ילדותו האהוב.
אז יצאתי לדרך, עם ננה החתול גיבור הספר, שהוא ממש חתול חכם ורגיש, שמבין היטב את טיבעם של בני האדם, ועם סטורו, צעיר יפני, בשנות השלושים, שמרגיש אטום כמו טמגואצי יפני, בו נהגו ילדי לשחק ולהביע רגשות לבובה מכנית.
וכמובן שהמתנתי לפואנטה שכתובה בכריכת הספר, על מסע בו החתול יושב במושב הקדמי של המסחרית ליד סטורו, והם מביטים על הנופים היפנים החולפים בדרכם, ומעת לעת, הם משתפים בתובנות על החיים, כפי שאלה משתקפים דרך עיניהם של חתול פיקח ויפני רגיש ואוהב חתולים.
אז קראתי בספר, בו היו שברי מסע, ויותר מכל זיכרונות נעורים, אומנם עצובים, אך היכן המסע שכל כך הובטח הרהרתי? לא היתה לי סבלנות, וסטורו התחיל ממש לשעמם אותי, כי הדאגות שלי בחיים הם לא פחות משמעותיות מאלה שכתוב עליהם בספרים יפנים מאופקים.
ראיתי את ננה בעיקר רובץ על מכסה המנוע, בשעה שאני לא מפסיק לקרוא לו: ננה, ננה... פס, פס, פס, והוא פותח אלי עין אחת עצלה, מביט בי במבט משועמם כמי שעושה טובה, ומייד מממשיך לישון. זהו הרגע בו נרדמתי, אולי היה זה משהו שחשבתי עליו, ואפשר שהיה זה חלום, אבל זה מה שגרם לי לנטוש את הספר, בשעה שהקצתי משנתי החטופה על הספה שהספר נשמט ממנה לרצפה.
לא ידעתי מה לאמר לננה וסטורו וכמו הקלישאה הידועה והשחוקה, אמרתי להם, אתם ממש יפנים נחמדים כאלה, זה אני הממש סתום שלא מצליח להבין אתכם. זה ממש לא אתם.... אתם פשוט טאמגוצי מתוצרת יפן, או ממש כמו החתולים המכניים שמנופפים לשלום במופע של נטע ברזילי.
