ביקורת ספרותית על המתיקות שבשכחה - פרוזה # מאת קריסטין הרמל
ספר מעולה

---

WOW! הספר הזה הוא : piece of cake
הדבר שהכי מצער אותי בספר הזה שהוא נגמר.
את העמודים האחרונים לגמתי בשקיקה ובדמעה זורמת על הלחי שחרצה קו ומחקה את המייקאפ מפניי.
חברים יקרים, את הסקירה הזו חייבים לכתוב עם עוגה וכוס קפה ליד המקלדת. דמיינו לכם עוגת תפוחי עץ חמה... עם קינמון... מלווה בכדור גלידה ... וזליפה קלה של סילאן ... וואוו ... זה עושה לכם חשק הא? זה בדיוק הספר הזה!
העלילה הזו מדגישה עד כמה נכונה הקלישאה שהיד שמנדנדת את העריסה היא זו שמושלת בעולם...(קוראים גברים אל תבהלו הספר הזה הוא גם בשבילכם).
נו טוב, אז בטח תשאלו מה אני מבלבלת לכם את הראש על עוגת תפוחי עץ, קינמון וגלידה נכון?
אז ככה:
הספר מכיל בתוכו 4 דורות וכל אישה היא מיוחדת בפני עצמה. רוז (הדור הוותיק ביותר), גו'זפין שעליה כתוב מעט והיא האימא של הופ. הופ –הדור השלישי(מספרת את הסיפור), ואנני הבת של הופ בת ה- 12 - הדור הרביעי והצעיר ביותר.
הספר נע בעיקר על 2 הדורות: רוז (עבר) והופ- הווה (הסבתא והנכדה).
הופ בת 36, גרושה מרוב ואם לאנני ומנהלת את הקונדיטוריה המשפחתית "כוכב הצפון" בקייפ. הקונדיטוריה הוקמה על ידי הסבתא לפני כ-60 שנה. ניהול הקונדיטוריה נופל על הופ לאחר מות האם מסרטן השד ובד בבד גם הסבתא (מייסדת הקונדיטוריה) חלתה בשיטיון ואושפזה בבית אבות.
הופ חשה נבגדת ופגועה מנישואיה ומחייה בכלל. חיה בתוך קונכייה ושריון שבנתה לעצמה. לאורך הספר היא נתקלת במספר סיטואציות שגורמות לה להבין את התנהגות האם ומערכות יחסי האם עם גברים. קל להבין אותה במיוחד שהופ עצמה גדלה לאם חד הורית קודרת וקרה, לסבא מלא בשמחת חיים לצד סבתא רוז המאופקת. הנסיבות שגדלה הופ גרמו לה ליצור עולם משלה. בבגרותה הפכה להיות עצמאית לחלוטין, ללא חברה, בנים מסיבות וכו. רק לאחר שנולדה לה אנני, היא למדה מעט לשתף עוד מישהו לחייה. לאורך כל חייה הופ רואה את החיים כרצף של דלתות סגורות, אבל היא שכחה שגם דלת סגורה ניתן לפתוח...
ציטוט עמוד 24: אני סוף סוף מבינה, אמא. אם לא פותחים להם דלת, אם מלכתחילה לא באמת אוהבים אותם, הם לא יכולים לפגוע בך כשהם עוזבים". אבל כמו הרבה דברים אחרים בחיי, גם זה היה מאוחר מדי."
הופ מרגישה כשלון ביחסיה עם כולם, חסרת ביטחון ופוחדת ליצור קשרים שמא תיפגע. הרגש "אני לא בסדר" מלווה אותה. ציטוט עמוד 34: "אני צריכה להיות נכדה טובה יותר, אני חושבת ונתקפת רגשי אשם. אני צריכה להיות אדם טוב יותר. עוד תחום שבו אני נכשלת כל הזמן."
באחד הימים הבהירים והצלולים של הסבתא רוז ובעת ביקור של הופ ואנני בבית האבות בו היא מאושפזת, רוז מציינת בפניהן 7 שמות. כל השמות בעלי אותו שם משפחה "פיקארד". כשנשאלה רוז על ידי הופ ואנני מי האנשים הללו היא ענתה: "המשפחה שלי". (עמוד 83 פיסקה אחרונה). רוז ניזונה מבעלה טד שכולם מתו. מסתבר שטד היה בצרפת ב-1949 כדי לברר מה עלה בגורל יקיריהם. כשטד שב לארצות הברית, מבלי להסתכל בעיניה ישירות, הוא מסר לה את הבשורה המרה על האנשים שהיא הכי אהבה בעולם: "אף אחד מהם לא נותר בחיים".
רוז דחקה בהופ לטוס לפריז ולברר מה קרה ליקיריה. מנקודה זו והלאה הקוראים מלווים את הופ ב"מסע חיים" על פני שישים שנה.
הופ מצוידת במעט כסף שניתן לה מסבתא רוז, טסה לצרפת למרות כל קשייה הכלכליים, האיום של סגירת הקונדיטוריה עקב החובות לבנק, מיעוט הלקוחות ואנני הסוררת וכל "פרובלמות גיל הטיפש-עשרה".
הביקור בצרפת חושף בפני הופ והקורא היסטוריה משפחתית מהשואה - שזור בפרשית אהבה גדולה. בספר הזה כל הדתות: יהדות, נצרות והאסלאם מאוגדות יחדיו מול הרוע והרשע של הצוררים האנטישמים.
למרות שהספר ברובו לא עוסק בנושא עליז, הרגשתי שאני מאוהבת בחיים מחדש. קבלתי הדגש נוסף להעריך את כל מה שקבלתי מהחיים עד עכשיו. נטלתי לעצמי תזכורת והערכה מחדש להכיר ולהודות על כל יום שאני מקיצה בבוקר, שאני יכולה להאזין לציוץ הציפורים, להסתכל על השמים התכולים, להביט על השמש הזורחת ולהריח את העשב הרווי מטל הלילה. מן הרגשה של אופטימיות שאני לא מצליחה לתאר אותה במילים. אתם תרגישו אותה כשתקראו...
העלילה רוויה בלא מעט תובנות על החיים ומותירה ריאות מלאות חמצן. אצלי הסיפור הזה הצליח לנטוע "עץ אופטימי". ההרגשה שמלווה את העלילה: "אין פסימיות תמיד יש תקווה". "הלב הוא המצפן והתשובות נמצאות אצל כל אחד". הסיפור הזה מדגיש את האמירה המפורסמת של אלברט אינשטיין
השם של גיבורת הספר: "הופ" hope – תקוה. השם של הסבתא "רוז" rose – שושנה, ורד, : "לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו כשיצרנו אותם." ורוד צבע אופטימי של שמחה. לא לחינם נבחרו השמות לשתי הנשים העצומות הללו.
הדמויות בספר מרתקות, מעניינות, כולם אנשים טובים עם הדגש רב על אהבת אדם ואהבה בכלל. אהבה – מילה כל כך פשוטה להגהה, שמורכבת מ-4 אותיות יחדיו וגורמת להצפה ברגש עילאי ללא סיב אחד של הגיון.
זהו ספר שהחיים והגורל הפרידו, אבל המוות חיבר ביניהם.
לכל אוהבי דברי המאפה יש בספר כמה מתכונים – מוסף נוסף שמותיר מתיקות רבה.
הצילום על הכריכה אופטימי ופסטורלי. יופי של צילום במיוחד העוגה והקפה על הרקע הירוק.
על הכריכה נכתב שזהו אחד הספרים הטובים של הקיץ, אני מרשה לעצמי לתקן ולגלות לכם שזהו אחד הספרים הטובים גם של החורף ... עוגת תפוחי עץ עם קינמון וגלידה מתאימים גם לחורף הישראלי גם כשהרעמים חוגגים במרומים.
אם עוד לא קראתם רוצו לחטוף אותו ואל תשכחו לקפוץ בדרך לקונדיטוריה, ו/או קנו לכם מצרכים לאפיית עוגה בבית.
אני מזהירה: הספר הזה הוא בית מאפה של החיים.
אצלי הוא השאיר טעם של עוד ותקווה לפגוש ספרים נוספים של הסופרת קריסטין הרמל.
לסיום ציטוט שמומלץ לכל אחד מאיתנו לשנן מעת לעת. עמוד 403: ...."ואם יש משהו שאת יכולה ללמוד מאמא שלך, הרי זה שלא צריך לחפש רחוק את מה שכבר נמצא כבר שם, לפני העיניים שלך."
ממליצה בחום.
לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על המתיקות שבשכחה - פרוזה #