"גבולות אושרנו, יקירי, יימצאו תמיד בין בהונות רגלינו לבין קרקפתנו, ויכולתנו הפנימית לחוש אותו היא אותה יכולת בין אם מחירו מיליון או מאה לואידורים".
באלזאק מספר כל יודע רומז פה שהכסף מנהל אותנו. ואנחנו כחברה מופעלים בידי הכסף. זו אובססיה, פולחן, העיסוק בכסף כמניע הקיום. וזה היה במאה ה 19. האם משהו השתנה מאז?
בואו נודה בכך ונסגור עניין, אנחנו אף פעם לא נצליח לתת להורים שלנו את מה שנתנו לנו. ההקרבה הזו לילדים נובעת מהעובדה שאין ולו דבר שילד ירצה ולא נהפוך את העולם לתת לו מבוקשתו. אבל רגע, בעצם עובדה זו אנחנו מקלקלים את ילדנו, מפנקים אותם אולי אפילו נותנים להם גושפנקא לדרוך עלינו, הרי נעשה הכל בשבילם, זה מה שרצינו , ליצור מעטפת הגנה ויכולת לעזור כשצריך. זה לא קשור לצדק אלוהי, פואטי או אנושי, זה קשור לעובדה הפשוטה שאנחנו חושבים שאם הולדנו ילדים ,הם שלנו!
זהו ספר מהמאה ה 19 שעורר הדים גדולים בצרפת ובעולם, הוא בא כאנלוגיה לנפילת השלטון בצרפת אל מול אבהותו הטוטאלית של אבא גוריו לבנותיו. המסר הגדול בספר הוא: לא לרמוס את האבות ואת האבהות כי אם כן מה יישאר מהחברה, הכל יתפורר.
הסיפור מתחיל בחידת גוריו, לא ברור מי הוא, האם אדם הגון, עשיר, פושע, גנב ואז מתגלה מי הוא והסיפור מקבל תפנית אחרת של כמה עלילות והרבה דמויות ,
הספר נע עם דרמות גדולות כשהאכסניה של גברת ווקה תמיד במרכז כציר קבוע. ושם ומשם, הכל יוצא, נכנס ומתכנס. בציטוט הבא בעצם אומרים שאנשים באים חולפים אבל מה שלא יהיה תמיד צריך לאכול. אם כך זה הדבר היחידי שחשוב וקבוע. כי עובדה היא שהמלך מת. גם כשהמלך מת עדיין אנשים צריכים אכסניה הגונה שמחלקת אוכל טוב.
"הכל רק חלום. הביטי, ראינו איך ללואי ה 14 קרה מה שקרה, ראינו איך נפוליאון נפל, ראינו אותו חוזר ובא וחוזר ונופל, כל אלה היו דברים אפשריים: אבל באכסניות מהוגנות אין סיכוי שיקרה משהו. אפשר לוותר על מלך אבל לאכול תמיד צריך".
הקלאסיקה העמוקה הזו לא משאירה אף לב שאנן. מסופר על פשעים ופושעים, גם על שחיתות חברתית שמדגימה חברה נהנתנית ומזויפת שהכל למראית עין. הדמויות שכל אחת מהן מייצגת עולם אחר משקפות יחסים בין הורים לילדים והמשמעות שלהם. דוגמת רסטניאק אדם פשוט שהגיע מהכפר לפריז וסחט רגשית את אמו ואחיותיו כדי לקבל מהן את כל חסכונותיהן. והן שלחו לו באהבה גדולה שאפילו לי זה עשה נקיפות מצפון לא כי הוא אדם רע אלא הוא התנהל בפריז לפי תכתיבים חברתיים הלא אומרים "ברומא התנהג כרומאי". אך עדיין לדעתי הורים הם מעבר לתכתיבים יש לנו צו מוסרי לדאוג להם.
ואם מדברים על אבא גוריו שהוא הדמות העיקרית בעלילה, הוא בהחלט שבר לי את הלב, נתן הכל לבנותיו והם חלבו אותו כמו פרה. הוא עצמו הסתפק בפת לחם באכסניה מעופשת ובלבד שבנותיו יקבלו הכל. חרט את אהבתו לבנותיו אך האם הם שמרו לו אמונים כפי שהוא להם? את זה תצטרכו לקרוא...
והלך הרוח בספר שמסביר הכל היא העובדה שגם כשאדם מתפגר באמצע הדרך אנשים באכסניה המהוגנת של ווקה כמו בחיים עדיין ממשיכים לאכול. כי הרי בני אדם נופלים ואפילו מלכים ומלכות אבל החיים ממשיכים וצריך להמשיך הלאה...
טעימה
"היי נאזי, הי, דלפין, בואו אל אביכן, שהיה כל כך טוב אליכן, ועכשיו הוא סובל! לא כלום, לא נפש חיה{....}" תערפו את ראשי, תשאירו לי רק את הלב!"
![אבא גוריו [הקיבוץ המאוחד]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers99/993932.jpg)

















