ביקורת ספרותית על אלכסנדריה יקירתי מאת יוסי וקסמן
ספר לא משהו

---

לפני כעשור ומחצה עבר גן העצמאות בתל אביב מתיחת פנים ביוזמת העירייה. מגינה מוזנחת, מלאה שיחי פרא גבוהים ועמוקים ששימשו כר פורה לשלל מפגשים מיניים חשאיים בשעות הלילה, הפך המקום לפארק עירוני מטופח ושקוף. זמן מה אחרי השינוי, החלו להישמע בשולי השיח העירוני דברי קינה על סופה של תקופה, על הסינתטיות הקפיטליסטית שהשתלטה גם על תחום ההיכרויות של הקהילה הגאה, שעברה לפלטפורמות-סופרמרקט אינטרנטיות. 'אלכסנדריה יקירתי' מחזיר אותנו אחורה אל שיא ימי הזוהר של "הגנים". בחלקיו הטובים הוא מתאר באופן מלא חיים ובמידה של חמלה את ההוויי ששרר בגן בעצמאות של ירושלים ובגן בנימין בחיפה בין שנות ה-60 לשנות ה-80, על שלל דמויות, שאת חלקן התואר "צבעוניות" אפילו לא מדגדג. קשה לדמיין היום, בעידן אפליקציות ההיכרויות, את הקשרים הידידותיים והמיניים שנוצרו באותם גנים בין רקדן בלט ניצול שואה הונגרי, מנקה רצפות הודי, פרופ' בדימוס מהאוניברסיטה, שמש כנסייה חבשי, נהג הסעות חרדי אנטי-ציוני, וצעיר פלסטיני מירושלים המזרחית שכלל לא חיפש שם קשרים מיניים, אלא פשוט ישראלים שיקבלו אותו לחברתם.

פתחתי בתיאור הווי הגנים, אף שהוא חלק שולי יחסית של הרומן, שמובא במסגרת הזכרונות של המספר, משום שאלה בעיני הקטעים הטובים יותר בו. והם אמנם מתקשרים יפה לסיפור המסגרת: זוג גברים מתלווה לחברם הפרפרי במסעו למצרים (באוטובוס דרך רפיח- עוד מוסד שנעלם), מסע עליו הוא חוזר פעמיים בשניה במטרה לבלות ולשכב עם כמה שיותר גברים מקומיים. שיאו של המסע הוא באלכסנדריה, עיר שיכולה בפני עצמה להוות שם נרדף לנוסטלגיה. עיר שעברה המפואר מאחוריה, אשר נושאת מטען משמעות מיוחד עבור הומואים, גם בשל היותה המקום ממנה יצאו הקיסר אדריאנוס ואהובו אנטינואוס למסע שסיים את חייו של האחרון, ובעיקר בשל היותה העיר בה"א הידיעה של משורר האהבה הגברית קוואפיס. אלא שהאימפריה הרומית כבר מזמן איננה בתמונה, וכך גם בני הקהילה היוונית המפוארת של אלכסנדריה שקוואפיס השתייך אליה, שנפוצו לכל עבר בשנים שסביב המהפכה הנאצריסטית. מה שנותר בעיר המחלידה והמלוכלכת המתוארת בספר הוא באמת רק הנוסטלגיה. האם היא יכולה להחזיק רומן שלם כחוט מקשר? נדמה לי שפה נדרש מסד עלילתי ורעיוני מוצק יותר ושהמשימה לא צלחה. חלקי הספר שמתרחשים במצרים טובעים בקלישאות שטחיות (לעיתים על גבול הגזענות), והתיאורים שיכלו להעניק יותר עומק לדמויות, במיוחד לדמות ה"רבנית" וליחסיה עם המספר ובן זוגו, הם מעטים מדי ואולי מאוחרים מדי. ימצאו עניין בספר בכל זאת מי שרוצים להציץ ולגלות איך נראתה קהילת הגייז בישראל לפני הטרנספורמציה האדירה שעברה ב-25 השנים שחלפו מאז יצא לאור.

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על אלכסנדריה יקירתי