#
המספרת השנונה היא מרצה בחוג לספרות באחת האוניברסיטאות הקטנות שאינן מעוטרות במדינת ניו יורק. היא מרצה שם כבר כמעט 30 שנה, מזמן שהשלימה את הדוקטורט. אותו פרק זמן היא נשואה לג'ון, ראש החוג ומרצה באותה אוניברסיטה. ג'ון (שהיא מתארת כחלש, ומי כמוה יכול לקבוע את זה) מואשם על ידי סטודנטיות שניצל את מעמדו, כוחו והילת בגרותו וקיים יחסים מיניים עם סטודנטיות, לפני שהדבר נאסר על ידי האוניברסיטה. הן אמנם נמשכו למעמדו ולכוחו, היו ועודן נשים צעירות, לא קטינות או בעלות צרכים מיוחדים. האישה, שאין לה שם בסיפור, מקיימת עם ג'ון מערכת נישואים של ידידות נטולת עניין מיני או קנאה, יחסים המאפשרים עבודת צוות טובה וזוגיות משעממת. מרצה חדש מגיע לאוניברסיטה. הוא צעיר ממנה, מושך בעיניה, הוציא לאור ספר ביכורים מרשים (שני הספרים שהיא כתבה לא הותירו חותם). היא מתאהבת, או אולי נמשכת מינית אל מה שחסר לה. וכך יוצאת לה אל הדרך תמונת ראי של מעשי בעלה, בהיפוך.

למרות היפוך התפקידים, המספרת היא לגמרי אישה. היא מודעת למראה שלה בכל שנייה של קיומה ומכורה לטיפוח. מדמיינת חלומות רומנטיים-פנטסטיים ומציבה את עצמה במרכזם. מנסה לרָצות, מודעת למה שחושבים עליה, מרגישה שהזדקנותה פוגעת בנשיותה. בשלב מסויים היא תעשה מעשה קיצוני שגם אותו לא תעשה עד הסוף ותעטוף בשקרים נוחים.

תוך כדי קריאה הבנתי שהסיפור של הבעל הבוגדני משמש למעשה רקע לסיפור של אשתו. ולסיפור המציאות שלנו. כי תוך שהוא ממתין לשימוע (לפני פיטורין) פונים סטודנטים/ות ואנשי סגל אליה בדרישה/בקשה/שיכנוע שתפסיק ללמד, כי עצם העובדה שלא התנערה מבעלה הבוגדני, עדיין חיה איתו באותו בית(!) פוגעת בסטודנטיות בהן לכאורה פגע, גורמת להן לחשוב שהמעשה שהוא עשה אינו הדבר הכי חשוב בעולם. פגיעה בסטודנטים/ות היא הדבר הכי חמור, לא ככה? אסור לפעוטים האלה לחוות שהעולם אינו הוגן, או לקחת אחריות על חלקם/ן במעשה שנעשה. אסור להם להרגיש שראיית השחור/לבן שלהם לוקה בחסר, שהמטרות שהם בוחרים להילחם עבורן או נגדן בלהט אולי אינן מושלמות ונכונות כפי שהם חושבים. במסגרת כזו אפשר לפנות למרצָה אהודה ולבקש ממנה לא להפריע בעצם קיומה את שלוות הסטודנטים. אפשר להתעלם מכאבה (המדומיין) על מה שקרה כי כאב הסטודנטים חשוב יותר. המטוטלת של תחילת המאה העשרים נעה עד הקצה הקיצוני. במקום התייחסות אדישה לילדים ולצעירים המצב כרגע הוא שהם מלכי העולם.

ג'ונס אינה הולכת עד הסוף עם התובנות ונרתעת תמיד ברגע האחרון מהליכה לכיוון הקיצון בסיפור שלה. יש בו גם קטעים שהיו מיותרים בעיני – של ניתוח יצירות ספרותיות (הגיבורה היא פרופסור לספרות אנגלית) שהחזיר אותי לימי התיכון ולמורות לספרות... אבל הוא מעניין, עכשווי, עוסק בבעיות שמטרידות אותנו כאשר אנחנו מתפנים לחשוב על בעיות אוניברסליות יותר מחיינו הנוכחיים.

מים ואש

את אודליה הכרתי לפני שנים רבות, היא הייתה משוררת צעירה בתחילת דרכה, שהעריצה שירה ביטניקית אמריקאית, והצהירה באותה נשימה שהיא נשואה בנישואין פתוחים. אמירה שהייתה באותה עת נועזת. פעם העזתי ושאלתי אותה, אודליה, איך זה מסתדר לך להיות נשואה, ובמקביל לנהל מערכות יחסים סוערות עם גברים ונשים, אודליה שתקה לרגע, ואמרה לי תשובה שחשבתי שהיא שורה מתוך שיריה, זה מרגיש לי כמו שילוב של מים ואש.

השנים חלפו, ולעתים אני עדיין הוגה באודליה שנותרה לגבי חידה לא פתורה.

נזכרתי באודליה, שקראתי את ספרה המסעיר של ג'וליה מיי ג'ונאס, ולדימיר, המספר סיפור דומה, על מרצה לספרות כריזמטית, נטלת שם ברומן, בשלהי שנות החמישים לחייה, הנשואה לראש החוג לספרות בקולג' יוקרתי. היא הכירה את בן זוגה שהיתה צעירה, תקופה שהיו לה ספקות לגבי הדימוי האישי שלה, רגש נחיתות שגרם לה להחליט החלטה מכוננת, היא לא תמנע מבן זוגה מערכות יחסים אחרות, היא גם לא מנעה אותם מעצמה. על פניו הזוגיות הסתדרה, כמו תפאורה בתיאטרון שמציגה תמונה סולידית ומכובדת, כל אחד מהם לא מתעניין בעולמו של השני המתנהל גם מאחרי הקלעים.

החיים חלפו להם, ולפתע הצד הקדמי של הבמה מתחלף בצד האחורי, בשעה שממקום לא צפוי, התלוננה צעירה שהייתה סטודנטית של ג'ון בעלה, על ניצול מיני. פוסט שפורסם ברשת, גרר הצטרפות של מספר נשים נוספות שהתלוננו על מקרים שקרו לפני עשור. כעת ג'ון עומד בפני שימוע במטרה לפטר אותו. המפתיע שראש החוג וההנהלה מבקשים גם מרעייתו שתעזוב את החוג מרצונה, משום שהיא שותפה לשערורייה, בכך שהיא לא גינתה, או אולי לא בחרה נטוש את בעלה, ויש הרואים בכך הסכמה למעשיו.

המרצה, שתחצה בקרוב את גיל השישים, חווה תשוקה מינית, שלכאורה לא ניראת מתאימה לגילה , ולסיטואציה העוסקת בשערורייה המינית. היא מתאהבת בולדימיר, מרצה צעיר וסופר בראשית דרכו, אהבה אובססיבית שהיא היפוך לסיפור לוליטה, הפעם המפתה היא אישה מבוגרת, המפתה את הצעיר. התעוזה של דמות האישה שעיצבה ג'ונאס, המצהירה על קיומן של תשוקות מיניות ומהוויים גם בגילאים מבוגרים, היא כתיבה מרעננת ומעוררת הזדהות.

הספר הזה, מתעמת עם, המי טו, לצד החיובי בו, חושפת ג'ונאס, את הצד הצבוע, שלעתים ניראה כניסיון נואש של נשים מתוסכלות המטילות את כל סיבת תקיעותן בחיים על רומן שהיה להם פעם עם המרצה שלהן. הקולג' שסובל ממיעוט נרשמים לחוג לספרות, בלי שום קשר לשערורייה, מבקש להעיף את שני המרצים, כדי לשמור על חזות אקדמאית צדקנית, שמעולם לא הייתה ולא תהייה.

הספר הזה, מלא ברק, הומר וכאב, הוא גם חשבון נוקב, לדברים שכבר לא נהיה, כפי שגיבורת הספר מהרהרת בינה ובין עצמה בעובדה שסופרת היא לא תהיה. יש רגעים לא מעטים בספר שמסכת האינטלקטואליות נושרת, ואז מתגלה האישה הזועקת על בעלה: לך תזדיין. איך זה מסתדר עם המרצה שלנו לספרות שיש לה שפה מצוחצחת ומסוגננת, או עם העובדה שלעתים היא מבקשת את הבדידות בבקתה שלה על שפת האגם, בכדי לנסות ולהחיות את כתיבתה הגוועת, או גם תשוקות פורצות.

זהו הרגע שהבנתי את אודליה, שבקשה לחיות ניגודים, את הסערות והברקים, של אהבותיה המרובות וגם להירגע ומדי פעם ולהציג חזות סולידית, בעולם שהוא נטול דרמות בדמות בית סטנדרטי, בו קיימים: בעל וילדים, מכונית וכלב, אליו היא תמיד חזרה כמו ספינה לאחר הסערה לנמל הבית. האם זה הצליח לה, האם היא נרגעה לאחר שנים. אין לי מושג, שמעתי רק שאודליה הפכה להיות משוררת ידועה

את הספר קיבלתי בהנחה של ידיעות ספרים כי אני מנויה. הסיפור נשמע לי מעניין ובתור אחת ששומעת לא פעם על רומנים מחוץ לנישואין באונברסיטה(זה לא משהו חדש) במיוחד בח''ול פרשיות כאלה קורות לא פעם, המעמד הגברי השולט על מעמד האישה. האונברסיטאות בח''ול המעמד שלהם שונה בארץ, יש להם חשיבות לאין קץ. אהבתי גם את נקודת המבט הכתובה של האישה. הסיפור מגולל את סיפורה של מרצה כריזמטית לספרות בארה''ב(לא נשמע שם האונברסיטה) בעלה חשוד בניאוף וקשרים רומנטים עם סטודנטיות בפקולטה. הוא נשלח לשימוע בהמשך גם למשפט, האישה לא יודעת מה לעשות עם עצמה או לקבור את עצמה? ומרגישה אשמה בנישואין, ובחוסר הצלחתה בהם. המון פעמים רצו להתגרש והפתרון היה להכיר אנשים אחרים מהצד. אכן גם סיפור התאהבותה בולדימיר מרצה צעיר. ההתחלה נשמעה מבטיחה אני מודה שהיה משהו בספר שהיה סוראליסטי אבל הקול הראשון של המספרת החזיק אותי.

הספר הזה הפיל לי את האסימון - לדעתי ישנו טרנד בעולם הספרות: טרנד הנבלית הנשית.
מצחיק לכתוב את זה, כי עצם המילה "נבל" בשפה העברית מרגישה כאילו היא אינה אמורה להיכתב בנקבה, ו-"נְבֵלָה" היא מילה שיש לה קונוטציה אחרת. זה קצת כמו שההטייה "גאונה" אינה תקינה מבחינת השפה העברית. אולי כי עד שלב מסוים באמת זה היה מקומנו בעולם - היינו נשים שתפקידן להיות נשים ולשמש עלה תאנה של הארכיטיפ "האישה", ומלבד זה להיות ריקות מתוכן, לא מיוחדות או חכמות, במקרה הטוב טהורות ובתוליות אבל אף פעם לא גאונות, ובטח שלא מבריקות מספיק כדי להיות האנטגוניסט.

מצד שני, זה לא לגמרי נכון. כי לא חסרים ארכיטיפים של נשים רעות.
הפמיניסטית המעצבנת, מאשימת השווא, גנבת הזרע, האם המתנכרת והמרוחקת או השתלטנית והחונקת (damned if you do, damned if you don't), הביץ' שדחתה אותך בתיכון, השרמוטה השכונתית, הורסת המשפחות שגרמה לבעלך לבגוד בך... כולן דמויות לעוסות שאנחנו כבר מכירים. נשים לא טהורות בעליל, מרושעות.
אבל אלו תמיד ארכיטיפים שטחיים מאוד, הרבה פעמים של נשים טיפשות ורדודות. לא של ארכי-נבל מתוחכם שטווה לאיטו את תוכניתו המורכבת.
נדמה שעד לא מזמן, כל מה שיכולת להיות כאישה בספרות זה מדונה או זונה - טהורה ולא מעניינת, או רעה ושטוחה.
אז אולי מה שחסר לי בעולם הספרות זה לא דמויות נשיות שהן רעות. אלא דמויות נשיות שהן מורכבות, גם כשזה מגיע לצדדים הפחות יפים של הנפש האנושית.
וזה בעצם גם מה שהספר הזה מעניק לנו. "ולדימיר" אינו מציג לנו דמות של אנטגוניסטית, אלא יותר של אנטי-גיבורה. אישה ניתנת להזדהות, עם נקודות רבות שמעוררות בקורא רחמים או חמלה כלפיה, אך כזו שעושה מעשה הזוי, חודרני ולא חוקי בעליל מתוך חוסר ביטחון עמוק ורצון לממש את הפנטזיה האולטימטיבית שלה.
ועדיין, לעיתים הקו בין אנטי-גיבורה לבין ארכי-נבלית הוא דק.

גיליאן פלין, המחברת של "נעדרת", "חפצים חדים" ו-"מקומות אפלים", צוטטה כשאמרה -
“I’ve grown quite weary of the spunky heroines, brave rape victims, soul-searching fashionistas that stock so many books. I particularly mourn the lack of female villains — good, potent female villains. Not ill-tempered women who scheme about landing good men and better shoes (as if we had nothing more interesting to war over), not chilly WASP mothers (emotionally distant isn’t necessarily evil), not soapy vixens (merely bitchy doesn’t qualify either). I’m talking violent, wicked women. Scary women. Don’t tell me you don’t know some. The point is, women have spent so many years girl-powering ourselves — to the point of almost parodic encouragement — we’ve left no room to acknowledge our dark side. Dark sides are important. They should be nurtured like nasty black orchids.”

אני נוטה להסכים עם העובדה שהצד האפל הנשי אינו נחקר כראוי בספרות עד כה, על שלל מורכבותיו.
באופן אירוני, גיליאן פלין עצמה הואשמה לא פעם ולא פעמיים ביצירת סטריאוטיפים אנטי-פמיניסטיים בספריה. הדמות של איימי ב-"נעדרת" היא כמו כל החלומות הגרועים ביותר של גבר ממוצע שקמו לתחייה. אם דיברנו קודם על ארכיטיפים - אז איימי היא-היא מאשימת השווא, גנבת הזרע, האישה הנקמנית. אבל איימי היא גם גאונה - גאונה במובן הטהור של המילה, ושהאקדמיה לעברית תקפוץ לי. היא חוזה את ההתנהגויות של האנשים סביבה, היא יודעת לתמרן בני אדם - גם כאלו שהיא מכירה אישית וגם כאלו שלא, והיא מתמחה בירידה דקדקנית לפרטים שמאפשרת לה לזייף את הפשע המושלם.
ובו זמנית - איימי היא גם, ברמה מסוימת, מעוררת הזדהות, או לפחות - יש נקודות בסיפור הרקע שלה שנשים רבות יוכלו לזהות את עצמן בהן. כי כל הגאונות הזאת כלואה בגוף של אישה שהופכת להיות עקרת בית בעיירה נידחת, אישה שנאלצה לוותר על השאיפות המקצועיות שלה, ושחווה התנכרות ובגידה על ידי הגבר בשבילו הקריבה כל כך הרבה. הסיפור המוכר על הקרבה שמצופה מנשים וכפיות הטובה שפעמים רבות מוטחת בהן, הוא אינו יוצא דופן. מה שיוצא דופן הוא דרך ההתמודדות אותה בוחרת איימי - הפללה ברצח. מה שבסיפור רגיל היה הופך להיות מרירות וכעס צפויים, שבחלוף הזמן אולי היו מתבטאים בגירושים או אלכוהוליזם, מקבלים אצלה מימדים של סרט הוליוודי.
זה קצת מזכיר לי רוצחים מסוימים שאני שומעת את סיפוריהם בפודקאסטים של פשע אמיתי. אותם רוצחים שהיו אנשי משפחה, גברים שרצו כרטיס יציאה מהחיים שלהם - אבל במקום ללכת בדרך השגרתית של גירושים או אפילו בדרך הפחות מוסרית של היעלמות והתנכרות לילדיהם, בחרו לרצוח את כל המשפחה שלהם. פתרון לא שגרתי לבעיה שגרתית. זה אולי חלק ממה שהופך את איימי לנבלית של ממש - ולא אנטי-גיבורה.

אבל בשנה האחרונה אני מרגישה שמתחזקת מגמה של חקירת עומק בספרות של נשים מורכבות, כאנטי-גיבורות על אמת, בהתאם לטיפול המסור שאנטי-גיבורים גברים קיבלו עד כה. לא שהמגמה לא הייתה קיימת לפני כן, אבל לאחרונה היא בולטת לי במיוחד. קראתי שלושה ספרים שגרמו לי לחוש שהאנטי-הירו הנשית מקבלת את אור הזרקורים המגיע לה - "ונסה האפלה שלי", "פליישמן בצרות" וכמובן הספר עליו אני כותבת כעת - "ולדימיר". כל אחד מהם עוסק בצורה אחרת בגיבורה נשית שהיא מורכבת, וכולם נכתבו בצורה בולטת מאוד על רקע עידן ה-"Me Too" ותרבות הביטול.
כל אחת מהדמויות הראשיות בספרים אלה מגלמת במהות שלה ארכיטיפ נשי שטחי במהותו - רייצ'ל ב-"פליישמן בצרות" היא אשת הקריירה האכזרית והאם המתנכרת; ב-"ולדימיר" הדמות הראשית חסרת השם היא ארכיטיפ של האישה המבוגרת טורפת הגברים הצעירים הפתטית; וב-"ונסה האפלה שלי", ונסה היא ההתגלמות המושלמת של הקורבן הלא-מושלם ש-"ביקשה את זה" (עוד מילה שלא קיימת בעברית - "קורבנית", המילה "קורבן" בהטייתה הנשית, אינה קיימת - על אף שזה דווקא תפקיד שהחברה אוהבת להקצות לנו).
ומה שיפה, זה שכל אחת מהדמויות הללו הן אנטי גיבורה שמתמודדת עם העולם עם ארגז כלים נשי במהותו, ומתמודדת עם קשיים וקונפליקטים נשיים במהותם. איבוד הזהות והטראומה האדירה שלעיתים מלווה ללידה ראשונה, ההשתלבות בעולם העסקי כאישה שצריכה להוכיח את עצמה פי אלף יותר מעמית גבר, התמודדות עם הזדקנות ואיבוד המיניות כאישה מבוגרת, הקושי לזהות את גבולות האחריות והסוכנות שלך כאישה צעירה שרק מגלה את המיניות שלה ומנוצלת על ידי גבר מבוגר, ומעל לכל - הזדהות וקרבה לגברים שפוגעים ופגעו בך ובנשים אחרות. רצון לשמור עליהם, קושי להוקיע אותם, ותשוקה בלתי נגמרת להיות כמוהם.
ב"ונסה האפלה שלי", ונסה, שבתור נערה נוצלה מינית על ידי דמות סמכות, אומרת ברגע של הארה - "אני רואה את עצמי עומדת בקדמת הכיתה, אומרת לסטודנטים שלי מה לקרוא ומה לכתוב. אולי זה היה העניין מלכתחילה - לא רציתי את הגברים האלה, פשוט רציתי להיות אחת מהם." בפסקה שמתארת את התפנית שגרמה לה להפוך לאשת הקריירה חסרת הרחמים שהיא היום, רייצ'ל חושבת ביחס לרופא שנתן לה טיפול משפיל בלידתה הראשונה וביחס לבוס המטריד מינית שלה, "מה בדיוק גרם לרומלינו לחשוב שהיא מסוג האנשים שיבליגו על מעשה כזה? האם אותו הדבר שגרם לה לא להכניס למאט קליין אגרוף בפרצוף כשהוא שלח אליה ידיים? היא רצתה להבין מה זה הדבר הזה ולעקור אותו מתוכה. היא לא קורבן. היא הכוח. היא זו שעושה טראומה".
וב-"ולדימיר", אשתו עלומת השם של ג'ון, הפרופסור שניצל את סמכותו כדי לשכב עם סטודנטיות באופן שאומנם לא היה בלתי חוקי, אבל כן היה בעל היבטים אפורים של ניצול סמכות וכוח - מתעלמת ממעשיו. במקום להתעמת איתו - ובינינו, גם עם עצמה, על כל השנים בהן ידעה שהדבר קורה ולא עשתה מאומה - היא מפנה את כל האנרגיה שלה להתאבססות על מרצה צעיר, שמערכת היחסים שלה איתו הם כמו מראה אפלה למערכות היחסים של ג'ון עם הסטודנטיות. וכדי לקבל את מושא תשוקתה בצורה המדויקת ביותר, היא מוציאה לפועל תוכנית סדיסטית וכפייתית, ובאופן המילולי ביותר של המונח, גם הורסת משפחה על הדרך.
ושלושת הדמויות האלה, לכל אורך הסיפור, הן עדיין נשים. הן עדיין מודעות עד כאב לנחיתות שלהן בעולם, לאופן בו גברים מנצלים אותן ופוגעים בהן. והן מודעות גם לקונטקסט החברתי הרחב יותר - הן מודעות לתהפוכות הפמיניסטיות שקורות בתרבות שלנו ולעובדה שגברים מתעללים סופגים יותר ויותר השלכות על המעשים שלהם. ועדיין, כנשים בעולם של גברים, הן חוזרות שוב ושוב להזדהות עם התוקפן, ולשאוף להיות דומות לגבר הכוחני שאמלל את חייהן.
אז בהתאם למגמה שאני רואה, אני מחכה בקוצר רוח לקרוא עוד ספרים כדוגמת "ולדימיר" - ספרים שמציגים דמויות נשיות מורכבות עם צדדים אפלים באמת, שמנסות לשרוד, להתפתח ולהגשים חלומות ותשוקות בעולם שלא נוצר עבורן.

אני לא בטוחה מה להגיד.
המילה "מאכזב" עוברת בראשי, אבל אני לא מרגישה מאוכזבת.
אולי קצת מרומה, אבל לא מאוכזבת.

זה קצת כמו שאתה מתחיל להכיר מישהו, ואתה חושב שהוא סך הכול בן אדם בסדר, מעניין ואולי קצת פזור דעת אבל לא בצורה שמדאיגה ממש, ואז אתה רואה את הפרצוף האמיתי שלו, וזה פשוט - לא כיף יותר.
אתה לא רוצה להיות שם, אתה מתחרט על כך שבכלל נגעת באדם הזה, ואתה מתחיל להרגיש תחושת גועל שוברת לב כזאת...
של - "אני לעולם לא אוכל להסתכל עליך שוב באותה צורה."

אז ככה, ואין לי מושג למה הספר גרם לי להרגיש ככה.

אנחנו עוקבים-
רק עכשיו אני מבינה שאין לי מושג איך קוראים לאישה הזאת שאנחנו עוקבים אחריה, ושכנראה אין לה שם, ושבכלל לא שמתי לב לזה.
אוי מיי גאד התחושת בגידה הזאת!!
איך רק עכשיו אני קולטת שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לה?!
וואו, אני ממש ישנתי על הספר הזה.
לא הייתי שם, חשבתי שהייתי שם, אבל לא הייתי שם בכלל.

אני לגמרי אבין דירוג נמוך מאוד, אפילו כוכב אחד יהיה מקובל בעיניי.
אני לא מבינה מה הספר הזה ניסה לעשות.
מהביקורות של אנשים אחרים אני גם לא כל כך מרגישה שאני באמת יכולה לראות את הספר הזה.
יש בו משהו מן הספרים המוזרים האלה, סוג של עירפול מסוים שאני פשוט לא אוהבת להיכנס לתוכו.
והכי נורא שאפילו לא ידעתי שזה קורה לי, זה קרה לי כל כך לאט, הספר הזה ממש סימם אותי ואני לא אוהבת את התחושה הזאת.

אז אני מניחה שזאת ההמלצה שלי, אם אתם אוהבים שמסממים אתכם, אז אולי תאהבו את הספר הזה.

אנחנו עוקבים כאן אחרי מרצה בחוג לספרות, בת חמישים ושמונה שמפתחת ערגה למרצה חדש בשם ולדימיר, שהוא בן ארבעים.
יש בצורה שבה היא חושבת כמה דברים בעיתיים, אבל בגלל שהיא אישה, ואישה משכילה שמעבירה קורס על ספרות נשים אמריקאיות, פשוט הסקתי שהיא ליברלית ושזה דבר טוב.
בעלה ג'ון שהוא גם מרצה באותו הקולג' כמוה שכב עם כמה סטודנטיות לפני שזה היה אסור ואחרי כמה שנים הן מתלוננות עליו.
הדיון הזה לא ממש היה חשוב לי, אם זה באמת מוצדק או לא, כי הן לא היו קטינות אבל הוא כן היה אדם עם כוח, אבל הן הרי נמשכו אליו בגלל הכוח - ובאמת שהנושא הזה עושה לי כאב ראש ואני לא ממש מבינה מה בדיוק הספר הזה ניסה לעשות איתו ואיך הוא סיכם את העניין.
אני הייתי יותר מדי מטושטשת... לקראת הסוף הכתיבה נהייתה כל כך... לא יודעת, הספר איבד את עצמו מבחינתי או שהוא פשוט חשף את עצמו מאיזשהו כיוון שלא ציפיתי אליו ולא הצלחתי להבין.

כנראה שבאתי לספר הזה עם הציפיות הלא נכונות, למרות שללא ספק היה לספר הזה פן סקסי, זה היה קצת עצוב לרגעים.
זה לא היה סקסי שמח, מלא חיות, שפותח לך את הצ'אקרות.

אני מנסה להבין מה "ולדימיר" אמור לסמל כאן, זה ספר קצת מתחכם, קצת זקן אולי, קצת עמוק בצורה שאני לא ממש מצליחה להבין.
בעיניי הוא פשוט מאבד את עצמו בשליש האחרון, אבל אני חושבת שהכיוון הזה, אולי מוצא חן בעיניי אנשים מבוגרים.

אהבתי את זה שהדמות שלנו היא מרצה, ואהבתי את איך שהיא חושבת ומסתכלת על הסטודנטים שלה, אבל חוסר השלמות שלה עם הגיל שלה והזקנה שלה קצת הגעיל אותי.
היה בה משהו קצת נצלני, אולי אפילו מאוד נצלני, כאילו היא ניסתה להשתמש בולדימיר כדי להרגיש משהו שהיא חושבת שאבד לה.
זה כל כך עצוב...
למה לעזאזל הספר הזה מתויג כמצחיק?
אולי אני יותר מדי בשוק מהסוף הקצת פרום ומפוזר בעיניי, שאני שוכחת את החלק המצחיק.

אבל אפילו לפני שהגעתי לשליש האחרון הרגשתי שאני לא ממש מתלהבת מהספר הזה, שאני לא מבינה את עיקרו, שהדמות שלנו מדברת יותר מדי על יצירות ונושאים מסוימים בספרות שאני לא מבינה.
כאילו, כשהיא הסבירה לולדימיר מה היא אהבה בספר שלו, לא הצלחתי להבין כלום, והכי גרוע, זה שלא היה לי אכפת.

אני חושבת שהסוף גרם לי להרגיש שהדמות שלנו מתנשאת, חושבת שהיא יודעת מה נשים אחרות מרגישות.
יש רגע לקראת הסוף שבו נדמה שאנחנו שומעים את הקול של אחת מהמתלוננות על בעלה, והזדהיתי עם הפסקה הזאת:

"הוא היה צריך להבחין בכך. הוא היה צריך להבין כמה אני צעירה בתוכי, כמה מעט אני יודעת על הרצונות שלי, על מה שטוב לי.
הוא היה צריך לזרוק אותי מהחדר שלו, לשלוח אותי לעשות מקלחת קרה, להתבגר, למצוא חברים או בן זוג בגילי.
הייתי בגירה, אבל הייתי ילדה. הוא החמיא לי, שיבח אותי, עורר בי תחושה שיש לי מה להציע לעולם, אבל כל זה היה רק חיזור, הבנתי בסופו של דבר. ואילו אני חשבתי שזאת האמת."

השורה האחרונה הזאת ממש נגעה בי.
אבל אז הדמות המספרת שלנו נכנסת ואומרת: "אולי אלה הדברים שעוברים במוחה."
ומשהו בזה כל כך הגעיל אותי, כל כך העציב אותי, כל כך ניתק אותי וגרם לי להרגיש שאני מאוכזבת באיזושהי צורה מהדמות הזאת שבהתחלה התמיכה שלה בבעלה ממש לא הפריעה לי.

אני לא צוחקת בא לי לבכות, אני אפילו לא יודעת למה.
אני מרגישה שהספר הזה נוגע בדברים כל כך עמוקים, אבל שזה לא מספיק ברור מה הם בדיוק ומה המסר שהם באמת מעבירים.
אני לא חושבת שולדימיר היה כאן דמות ממש בולטת, הוא היה יותר כמו אקדח שמופיע בתחילה המערכה ואתה מחכה לרגע שבו מישהו יירה בו.

הדמות הראשית שלנו ממש מאבדת את הכיוון, נכנעת ליצרים המיניים שלה, עושה דברים הזויים שאני לא מבינה ואז איכשהו למרות שהיא סוג של מקבלת את הקארמה שלה על כך, היא יוצאת מהעניין בחיוך.
כאילו שזה ספר על שני אנשים זקנים שלומדים איזשהו לקח עמום על הסכנות שבלסרב לקבל את הזיקנה שלך.
אני לא יודעת מה זה הספר הזה, הוא מטאפורי?!
אני לא מבינה, אני מרגישה מטומטמת, הספר הזה אמור לגרום לי להרגיש טיפשה?

אני פשוט לא מבינה, איך מישהי יכולה לכתוב שני שליש ספר שהם די סבירים, שמשאירים משהו חיובי, ואז לכתוב סוף שפשוט שורף את זה והופך את זה לחסר משמעות.
אני לא מבינה את הספר הזה, ואני לא בסדר עם זה, אני צריכה מישהו נורמלי, חכם, לא נאיבי כמוני אבל גם לא מהסוג שאוהב ספרים מבלבלים ומעורפלים, שיגיד לי מה לעזאזל קראתי.
כי בטוח שזה לא ספר מטומטם, אבל אני צריכה לדעת למה הוא לא מטומטם, כי פשוט להניח שהוא חכם כי אני לא מבינה אותו - זה מעצבן.
אני שונאת ספרים שגורמים לרצות סוג של להגן עליהם ולהצדיק אותם ולהגיד שהם כנראה חכמים מאוד כי ממש לא הבנתי אותם.

בא לי להביע משהו חיובי, להתייחס למשהו שגרם לי להרגיש טוב, ואני יכולה לחשוב על משהו כזה, אבל הרגש לא שם כבר.
הרגשות הטובים נשרפו.
סיימתי כאן.

אני כל כך דרמטית, אבל זה באמת מרגיש כאילו מישהו שחשבתי מכירה חושף את הפרצוף האמיתי שלו מולי, ואני מרגישה מגעילה ומטומטמת כי לא ראיתי את זה מגיע, ונתתי לזה להידרדר כל כך עד שזה הגיע לשלב שהוא מגעיל אותי... ואני מישהי ששונאת להרגיש רגשות כאלה ולא יודעת איך לנווט דרכם בצורה מכובדת וכנה אך לא פוגענית.

אוקיי, הנה ההסבר ללמה הספר הזה לא מעולה: זה כי העמודים האחרונים שלו מרגישים כמו ספר אחר לחלוטין מהספר שחשבתי שאני קוראת.
כשאני מגיעה למצב שכל המחשבות והרגשות החיוביים כלפי רוב הספר פשוט נמחקים בגלל איך שהוא מסתיים... זה לא מהלך טוב.
מה גם, שלא היו עד כדי כך מחשבות ורגשות משמעותיים, ובכל זאת, אני עצובה שאני לא יכולה להעלות אותם בזיכרוני כי הסוף שלו פשוט מעפיל על כל מה שהיה לפני.
לפחות ככה זה היה עבורי, ברור לי שעבור אנשים אחרים החוויה היא אחרת לגמרי.

יש כאן הרבה דיבורים על ספרים, על ספרות וכתיבה, וזה תופס חלק גדול מהספר.
אני לא ממש מבינה את העולם הזה, אני חושבת שהספר הזה גרם לי להבין שאין לי שום זיקה טבעית לעולם הספרות.
כל התסבוכות האלה, המורכבות שביצירות, המורכבות שאולי יש ביצירה הזאת - זה פשוט לא בא לי טוב כי לא ידעתי לצפות לזה.
אז אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד, זה שצריך לבוא לספר הזה עם הציפיות הנכונות, וכשאני מנסה לזהות אם הייתה לי איזושהי דרך לפתח את הציפיות הנכונות לפני שקראתי את הספר, אני לא ממש רואה משהו.

כן נהניתי מחיי האקדמיה, אבל חשבתי שהולך להיות כאן משהו קצת יותר סקסי, וזה לא ממש נתן את זה.
למרות שולדימיר באמת נחרט אצלי כדמות סקסית, צעירה ומושכת - משהו בי תוהה אם זה אולי קצת בגלל שהשם שלו מתנוסס על הכריכה.
אני חושבת שהייתי מאוד פגועה עבורו ממשהו שקרה לו כאן, והיחס אליו כאל מין כלי, מוזה לכתיבת ספר, ולא כאדם עם חיים משלו שהוא מנסה לשרוד... ממש ממש פגע בי.

כן יש כאן משהו שגורם לי לחשוב אם אולי היה כאן ניסיון להראות לנו שאנחנו שופטים גברים לפי סטנדרטים הרבה יותר גבוהים משאנחנו שופטים נשים, כי מה שהדמות שלנו עשתה כאן מחריד בעיניי.
וכן, אפשר להגיד שטכנית היא לא ממש ניצלה אותו, אבל היא סוג של כן...
אנשים שמאבדים את עצמם לתאווה שלהם פשוט מגעילים אותי, לא בגלל המחשבות שטופות הזימה שלהם, אלא בגלל הניתוק שיש להם מאהבה ומוסר.
יש דברים שפשוט לא עושים...
או מיי גאד, הספר הזה הכאיב לי, וזה בא לי כל כך בהפתעה.

אני חושבת שהספר הזה ניסה לעשות משהו שהוא כמעט מבריק, אבל הביצוע שלו לא היה מספיק טוב וברור.
זה ללא ספק ספר שהסוף שלו אמור לגרום לך לחשוב, אמור לגרום לך לשפוט קצת את עצמך ואת הדמויות, אבל הרגע סיימתי את הספר הזה...
ואני לא יודעת על מה לחשוב.
אני לא יודעת אילו מחשבות הספר הזה ניסה לעורר בי, אני רק יודעת שאני מרגיש נבגדת מהדרך שבה הוא בחר לעשות את זה.

ללא ספק ספר לאנשים חושבים, לאנשים שכל כך אוהבים לחשוב שזה איכשהו נהיה הרגל סוטה.
שמרוב חשיבה הם חוצים איזשהו גבול שאחריו התודעה שלהם הופכת למבוך שלאדם זר יהיה קשה לעקוב אחריהם בו מבלי ללכת לאיבוד.
הנה, זה דימוי טוב נראה לי, הספר הזה הוא כמו מבוך שנראה פשוט וקל לפתרון, אבל שאיכשהו לא הצלחתי לפתור.
השאלה שלי היא...
האם יש באמת מישהו שהצליח להבין את המבוך הזה ולצאת ממנו, ויכול ממש לאשר שאכן יש יציאה ממנו, או שכל מי שאוהב את הספר הזה פשוט אוהב להרגיש מתוסכל ומבולבל בתור המבוך הזה?!

אני לא מרגישה שאני הגיונית.
אבל אני מקווה שלפחות הצלחתי לדייק עבור אחרים את הציפיות מהספר הזה.
אני לא יודעת איזה דירוג לתת עדיין, כי אני ממש שונאת את התחושה שהספר הזה השאיר אותי בה.
לא חושבת שהיה בזה משהו חכם, בסוף הזה.
אני כן חושבת שהוא אולי סוג של שולח אותנו לקרוא את הספר הזה שוב פעם, והפעם בצורה הנכונה, אבל אני לא חושבת שהוא כתוב היטב.
אז אני פשוט אתן לו את הדירוג הפאסיבי של שלושה כוכבים, כי אני יודעת שבעיניי זה מה שהיה מגיע לו גם בלי קשר לצורה שבה הוא נגמר.

אני חושבת שרוב הספר החוויה שלי הייתה חוויה של שלושה כוכבים, ואז היא צללה לשני כוכבים לקראת הסוף, ואז הסוף הוא כוכב אחד.
אני לא חושבת שהבנתי את הסוף, אין לי מושג מה הסופרת ניסתה להגיד דרך הדמות הראשית שלנו, ואם היינו אמורים למצוא בזה עומק או פשוט להתייחס לכל מה שהיא אומרת בביטול כי אנחנו כבר לא מחבבים אותה יותר.

באחד הפסחים הקודמים קיבלתי באחת מקבוצות הווטסאפ הצעה חלופית לסיפור יציאת מצרים. הגרסה שהוצעה נכתבה בתרעומת (מוצדקת לגמרי) על הדרת הנשים מסיפור ההגדה, וביקשה להציג את "הסיפור האמיתי", כך לדברי הכותבת. עפ"י גרסה זו, את הבמה בסיפור צריכות לקבל מרים (אחות משה), יוכבד (אימו), בת פרעה ונשים אחרות, ואילו את נוכחותם של גיבורי סיפור יציאת מצרים הגברים ש"הסתובבו להן בין הרגלים" (כך במקור, כולל כל משמעות שניתן לגזור מביטוי זה) ורק יצרו תסבוכות ונזקים, יש להסיר כליל ובוודאי לשלול מהם את עיטור הצלחת היציאה מעבדות לחרות. הטקסט הנשי-מיליטנטי, שלא לומר מיזאנדרי, איכזב אותי: במקום להציע לספר את כל האמת – ובה גם החלק של הנשים, הטקסט הציע פילטר אחר, מעוות אף הוא. במקום להציע בקשה לגיטימית, הגיונית ולגמרי בסיסית לשיוויון, מתוך מקום של כבוד הדדי, נכתב טקסט לעומתי ומתנשא, ורק גרם לי לחשוב שאילו נשים היו כותבות את התנ"ך, ההגדה ועוד כמה חלקים בהיסטוריה שלנו, הן היו מעוותות את המציאות לא פחות מהעיוות הנוכחי, רק בכיוון אחר.
נזכרתי במקרה הזה כשקראתי את "ולדימיר", הגם שבבסיס עלילתו שזור רעיון נגטיבי לנאמר באותו פוסט. "ולדימיר" (שם משונה לכשעצמו לאור התוכן, המסרים העיקריים ובכלל) הוא סיפור שנכתב ע"י אישה שבחרה באמירה לא פופולרית וקראה תיגר על זרם המי-טו, על הפוליטיקלי קורקט ועל זרמים מקבילים. הנה למשל דוגמא (זהירות, ייתכנו ספוילרים בהמשך הכתוב), ובה המספרת מתייחסת להעמדתו לדין של בעלה המרצה ע"י הנהגת האוניברסיטה בשל מערכות יחסים שניהל עם סטודנטיות שלימד (והיא מדגישה שאותן מערכות יחסים התקיימו לפני למעלה מחמש שנים, עוד קודם שהממסד אסר באופן רשמי על קיום מערכות יחסים שכאלה):
"בשנים שלפני כן קראנו לפרשיות האלה יחסים בהסכמה, וגם אני ידעתי במעומעם על קיומן. אבל עכשיו התברר שנשים צעירות נהיו לכאורה חסרות אונים לחלוטין ככל שמדובר בתסבוכות רומנטיות. עכשיו התברר שבעלי ניצל את כוחו, גם אם הכוח הזה הוא הסיבה לכך שהן חשקו בו מלכתחילה. בלי קשר למצבם הנוכחי של נישואי, אני עדיין מתקשה לחשוב על כך בלי שדמי ירתח. אני לא כועסת על ההאשמות עצמן, אלא על חוסר ההערכה העצמית של הנשים האלה, על חוסר הביטחון העצמי שלהן. צר לי שהן רואות את עצמן כעלים קטנים המסתחררים ברוח, בעולם שלא שייך להן, ולא כנשים מיניות וחזקות שמעוניינות להסתכן קצת, להשתעשע במין טאבו קטן, להתנסות בהרפתקה קלה. לנוכח הנטייה הכללית והבעייתית מאוד לצדד בדרישה הפופוליסטית למוסריות באמנות, ההתחסדות הפוסט־הוקית הזאת נראית לי פוגענית, כאישה כמותן. מדכא אותי שהן חשו אשמות בנוגע למפגשים האלה עם בעלי, עד כדי כך שהגיעו למסקנה שהוא ניצל אותן. רציתי לערוך להן "צעדת שרמוטות" כדי להבהיר להן שאם הן עצובות, יש לשער שזה לא נובע מיחסי המין שקיימו, אלא מכך שהקדישו זמן רב מדי לאינטרנט ולתהייה מה חושבים עליהן."
כמובן שזהו רק סיפור צדדי ואינו הציר המרכזי בעלילת הספר. בסיפור המרכזי, מתאהבת המספרת (נטולת השם) בולדימיר ולדינסקי, ה"מרצה החדש והצעיר" (לא באמת צעיר, אבל צעיר ביותר מעשור מהמספרת שנושקת לשישים) וסופר מבטיח. היא חושקת בולדימיר, אך חוששת שהוא, שנשוי לאישה מהממת ונאמן לה, ידחה אותה בשל גילה (ו/או מסיבות נוספות).
כותבים מיומנים מצליחים להביא את הקוראים שלהם להזדהות עמוקה עם הגיבור המספר, ולרוב גם כאשר לא קל להזדהות עם מעשיו, כמו למשל כשאותו גיבור עובר על החוק, הקורא ירצה בכל מאודו שהעבירה לא תתגלה ותוכניתו של הגיבור תיצלח. אבל מה כאשר יתאר הגיבור תרחיש שבו הוא בכוונה ובמודע פוגע במישהו אחר? למשל סיפור שבו הגיבור חוטף אישה (בצורה מתוחכמת, כזו שאפילו לא תבין בתחילה שאכן נחטפה) כי הוא חושק בה, יסיע אותה לבקתה מבודדת, שם ישקה אותה בכמויות רבות של אלכוהול, יגניב לכוסה סם מרדים ולאחר שתירדם אף יאזוק אותה לכיסא עליו התמוטטה (כדי להגן עליה שלא תחליק ממנו כשהיא חסרת הכרה, לטענתו)? ומה אם כעת ינצל את חוסר האונים שלה וישלח מהטלפון שלה הודעות בשמה אל בעלה, בו היא מאשימה אותו בבגידה, ואח"כ יטיל את המכשיר למים כדי להשביתו? האם כאן עדיין ימשיך הקורא להזדהות עם גיבורו ולייחל להצלחתו? כנראה לא, וטוב שכך. האם יכול בימינו להתפרסם סיפור שכזה? האם ימצא הלקטור, בוודאי הלקטורית, שיאשרו כתב-יד המכיל סיפור שכזה וימליצו עליו להוצאה?
רק שאלו התרחשויות הדברים ב"ולדימיר", רק בטוויסט מעניין – הגיבורה היא אישה והיא מעוללת את כל הנ"ל למי שבו חפצה נפשה. וכשבסיפור מתהפכות היוצרות, נראה שלפתע עלילה שכזו מחליקה לקורא טוב יותר בגרון. אולי אפשר (שוב) להתייחס למעשה כאל אקט "שובב" שמונע מתשוקה טהורה ולא כאל אקט אלים ופוגעני וייתכן שאף יתעורר בקורא שוב יצר ההזדהות שיגבר על שאט הנפש שהיה בוודאי מגיע לו הקורבן היתה אישה. אין בדברים אלה – ומן הסתם במסר שמבקשת להעביר הכותבת – בכדי לאשר התנהגות שכזו, בין אם היא מגיעה מגבר או מאישה, אלא לתהות מתוך התבוננות במראה המעוותת שמוצבת כאן.
קל היה להעריך את הסופרת על אומץ ליבה שהוביל אותה להציג רעיון לא פופולרי וללכת נגד הזרם. קל היה גם להנות מהכתיבה המרשימה ומהסיפור ששטף. לא שהספר חף לחלוטין מפגמים, והוא ממש דועך לקראת סיומו. אבל הוא מאוד מומלץ גם כדי להנות מסיפור מעניין ומכתיבה ראויה, וגם לגלגל במהלכו ולאחריו מחשבות שונות על משמעויותיו ועל התרבות העכשווית.

זוג מרצים בקולג' בארה"ב נקלע לסופה: שבע סטודנטיות מאשימות את הבעל בניהול יחסי מין תוך ניצול יחסי מרות. יש דרישה מצד הנהלת הפקולטה להתפטרות או פיטורין של המרצה, ו.. גינוי מוצהר או התרחקות של אשתו.
הסופה סוחפת את הזוג ומעמידה למבחן את היחסים ביניהם, היא מעלה דילמות של מהות העברה, ואם נעשתה בהסכמה והסטודנטיות בוגרות כיצד תחשב?
במקביל עולה תמיד הבעיה של דעת הקהל מול הפרט.
אם זאת הייתה המסגרת היחידה בסיפור, היה קל לגלוש למלודרמה כזאת או אחרת. אבל, הסופרת מיי ג'ונאס, בחרה בתבונה להביא את השפעת האירוע על משפחת המרצים, ג'והן ואשתו המספרת בגוף ראשון את השתלשלות העניינים, ההשפעה על קשרים עם ולדימיר ה"מועמד" לבגידה אתה, בתה עורכת הדין הלסבית ולשאיפותיה להינשא לחברתה ולהביא ילד משותף, ועוד דמויות לווייניות למסגרת הרקע. כל דמות כזאת מוסיפה צבע ואווירה, לעיתים עד כדי כמעט השכחה של המהומה ברקע.
תפיסות העולם והשתקפותו משתנות. מה שנראה כפלירט הוא מפגש תמים, ואילו סטוץ שמתפתח במהלך הקריאה , הופך ל...(כדאי לקרוא ולא להחמיץ. זה אחד הקטעים המיוחדים והאותנטיים שקראתי).

לצערי עשרת הדפים האחרונים בסיפור, מנסים למצוא פתרון לפלונטר ופוגמים בשלמות העלילה, וחבל.
בכלל, ניסיון הקריאה שלי מראה כי הסופרים מתקשים לסיים ספר או סיפור בקטע לא מוחלט וסופי. וזה חבל כי בסך הכל עולמנו בנוי על אי ודאות.
עוצמה נוספת היא הכתיבה שאינה תמיד מפורשת, או ממהרת לפרוש רקע ותמונה. בחלקים מסוימים זה כמעט כמו להלך בערפל דק, שבו הדמות מגלה פנים, מחשבות ואמירות ככל שמתקדמים בקריאה.
קראתי את הספר ברצף ובעניין.
בהחלט שווה קריאה.