ביקורת ספרותית על ולדימיר מאת ג'וליה מיי ג'ונאס
ספר טוב

---

מים ואש

את אודליה הכרתי לפני שנים רבות, היא הייתה משוררת צעירה בתחילת דרכה, שהעריצה שירה ביטניקית אמריקאית, והצהירה באותה נשימה שהיא נשואה בנישואין פתוחים. אמירה שהייתה באותה עת נועזת. פעם העזתי ושאלתי אותה, אודליה, איך זה מסתדר לך להיות נשואה, ובמקביל לנהל מערכות יחסים סוערות עם גברים ונשים, אודליה שתקה לרגע, ואמרה לי תשובה שחשבתי שהיא שורה מתוך שיריה, זה מרגיש לי כמו שילוב של מים ואש.

השנים חלפו, ולעתים אני עדיין הוגה באודליה שנותרה לגבי חידה לא פתורה.

נזכרתי באודליה, שקראתי את ספרה המסעיר של ג'וליה מיי ג'ונאס, ולדימיר, המספר סיפור דומה, על מרצה לספרות כריזמטית, נטלת שם ברומן, בשלהי שנות החמישים לחייה, הנשואה לראש החוג לספרות בקולג' יוקרתי. היא הכירה את בן זוגה שהיתה צעירה, תקופה שהיו לה ספקות לגבי הדימוי האישי שלה, רגש נחיתות שגרם לה להחליט החלטה מכוננת, היא לא תמנע מבן זוגה מערכות יחסים אחרות, היא גם לא מנעה אותם מעצמה. על פניו הזוגיות הסתדרה, כמו תפאורה בתיאטרון שמציגה תמונה סולידית ומכובדת, כל אחד מהם לא מתעניין בעולמו של השני המתנהל גם מאחרי הקלעים.

החיים חלפו להם, ולפתע הצד הקדמי של הבמה מתחלף בצד האחורי, בשעה שממקום לא צפוי, התלוננה צעירה שהייתה סטודנטית של ג'ון בעלה, על ניצול מיני. פוסט שפורסם ברשת, גרר הצטרפות של מספר נשים נוספות שהתלוננו על מקרים שקרו לפני עשור. כעת ג'ון עומד בפני שימוע במטרה לפטר אותו. המפתיע שראש החוג וההנהלה מבקשים גם מרעייתו שתעזוב את החוג מרצונה, משום שהיא שותפה לשערורייה, בכך שהיא לא גינתה, או אולי לא בחרה נטוש את בעלה, ויש הרואים בכך הסכמה למעשיו.

המרצה, שתחצה בקרוב את גיל השישים, חווה תשוקה מינית, שלכאורה לא ניראת מתאימה לגילה , ולסיטואציה העוסקת בשערורייה המינית. היא מתאהבת בולדימיר, מרצה צעיר וסופר בראשית דרכו, אהבה אובססיבית שהיא היפוך לסיפור לוליטה, הפעם המפתה היא אישה מבוגרת, המפתה את הצעיר. התעוזה של דמות האישה שעיצבה ג'ונאס, המצהירה על קיומן של תשוקות מיניות ומהוויים גם בגילאים מבוגרים, היא כתיבה מרעננת ומעוררת הזדהות.

הספר הזה, מתעמת עם, המי טו, לצד החיובי בו, חושפת ג'ונאס, את הצד הצבוע, שלעתים ניראה כניסיון נואש של נשים מתוסכלות המטילות את כל סיבת תקיעותן בחיים על רומן שהיה להם פעם עם המרצה שלהן. הקולג' שסובל ממיעוט נרשמים לחוג לספרות, בלי שום קשר לשערורייה, מבקש להעיף את שני המרצים, כדי לשמור על חזות אקדמאית צדקנית, שמעולם לא הייתה ולא תהייה.

הספר הזה, מלא ברק, הומר וכאב, הוא גם חשבון נוקב, לדברים שכבר לא נהיה, כפי שגיבורת הספר מהרהרת בינה ובין עצמה בעובדה שסופרת היא לא תהיה. יש רגעים לא מעטים בספר שמסכת האינטלקטואליות נושרת, ואז מתגלה האישה הזועקת על בעלה: לך תזדיין. איך זה מסתדר עם המרצה שלנו לספרות שיש לה שפה מצוחצחת ומסוגננת, או עם העובדה שלעתים היא מבקשת את הבדידות בבקתה שלה על שפת האגם, בכדי לנסות ולהחיות את כתיבתה הגוועת, או גם תשוקות פורצות.

זהו הרגע שהבנתי את אודליה, שבקשה לחיות ניגודים, את הסערות והברקים, של אהבותיה המרובות וגם להירגע ומדי פעם ולהציג חזות סולידית, בעולם שהוא נטול דרמות בדמות בית סטנדרטי, בו קיימים: בעל וילדים, מכונית וכלב, אליו היא תמיד חזרה כמו ספינה לאחר הסערה לנמל הבית. האם זה הצליח לה, האם היא נרגעה לאחר שנים. אין לי מושג, שמעתי רק שאודליה הפכה להיות משוררת ידועה

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על ולדימיר