ביקורת ספרותית על ולדימיר מאת ג'וליה מיי ג'ונאס
ספר בסדר

---

אני לא בטוחה מה להגיד.
המילה "מאכזב" עוברת בראשי, אבל אני לא מרגישה מאוכזבת.
אולי קצת מרומה, אבל לא מאוכזבת.

זה קצת כמו שאתה מתחיל להכיר מישהו, ואתה חושב שהוא סך הכול בן אדם בסדר, מעניין ואולי קצת פזור דעת אבל לא בצורה שמדאיגה ממש, ואז אתה רואה את הפרצוף האמיתי שלו, וזה פשוט - לא כיף יותר.
אתה לא רוצה להיות שם, אתה מתחרט על כך שבכלל נגעת באדם הזה, ואתה מתחיל להרגיש תחושת גועל שוברת לב כזאת...
של - "אני לעולם לא אוכל להסתכל עליך שוב באותה צורה."

אז ככה, ואין לי מושג למה הספר גרם לי להרגיש ככה.

אנחנו עוקבים-
רק עכשיו אני מבינה שאין לי מושג איך קוראים לאישה הזאת שאנחנו עוקבים אחריה, ושכנראה אין לה שם, ושבכלל לא שמתי לב לזה.
אוי מיי גאד התחושת בגידה הזאת!!
איך רק עכשיו אני קולטת שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לה?!
וואו, אני ממש ישנתי על הספר הזה.
לא הייתי שם, חשבתי שהייתי שם, אבל לא הייתי שם בכלל.

אני לגמרי אבין דירוג נמוך מאוד, אפילו כוכב אחד יהיה מקובל בעיניי.
אני לא מבינה מה הספר הזה ניסה לעשות.
מהביקורות של אנשים אחרים אני גם לא כל כך מרגישה שאני באמת יכולה לראות את הספר הזה.
יש בו משהו מן הספרים המוזרים האלה, סוג של עירפול מסוים שאני פשוט לא אוהבת להיכנס לתוכו.
והכי נורא שאפילו לא ידעתי שזה קורה לי, זה קרה לי כל כך לאט, הספר הזה ממש סימם אותי ואני לא אוהבת את התחושה הזאת.

אז אני מניחה שזאת ההמלצה שלי, אם אתם אוהבים שמסממים אתכם, אז אולי תאהבו את הספר הזה.

אנחנו עוקבים כאן אחרי מרצה בחוג לספרות, בת חמישים ושמונה שמפתחת ערגה למרצה חדש בשם ולדימיר, שהוא בן ארבעים.
יש בצורה שבה היא חושבת כמה דברים בעיתיים, אבל בגלל שהיא אישה, ואישה משכילה שמעבירה קורס על ספרות נשים אמריקאיות, פשוט הסקתי שהיא ליברלית ושזה דבר טוב.
בעלה ג'ון שהוא גם מרצה באותו הקולג' כמוה שכב עם כמה סטודנטיות לפני שזה היה אסור ואחרי כמה שנים הן מתלוננות עליו.
הדיון הזה לא ממש היה חשוב לי, אם זה באמת מוצדק או לא, כי הן לא היו קטינות אבל הוא כן היה אדם עם כוח, אבל הן הרי נמשכו אליו בגלל הכוח - ובאמת שהנושא הזה עושה לי כאב ראש ואני לא ממש מבינה מה בדיוק הספר הזה ניסה לעשות איתו ואיך הוא סיכם את העניין.
אני הייתי יותר מדי מטושטשת... לקראת הסוף הכתיבה נהייתה כל כך... לא יודעת, הספר איבד את עצמו מבחינתי או שהוא פשוט חשף את עצמו מאיזשהו כיוון שלא ציפיתי אליו ולא הצלחתי להבין.

כנראה שבאתי לספר הזה עם הציפיות הלא נכונות, למרות שללא ספק היה לספר הזה פן סקסי, זה היה קצת עצוב לרגעים.
זה לא היה סקסי שמח, מלא חיות, שפותח לך את הצ'אקרות.

אני מנסה להבין מה "ולדימיר" אמור לסמל כאן, זה ספר קצת מתחכם, קצת זקן אולי, קצת עמוק בצורה שאני לא ממש מצליחה להבין.
בעיניי הוא פשוט מאבד את עצמו בשליש האחרון, אבל אני חושבת שהכיוון הזה, אולי מוצא חן בעיניי אנשים מבוגרים.

אהבתי את זה שהדמות שלנו היא מרצה, ואהבתי את איך שהיא חושבת ומסתכלת על הסטודנטים שלה, אבל חוסר השלמות שלה עם הגיל שלה והזקנה שלה קצת הגעיל אותי.
היה בה משהו קצת נצלני, אולי אפילו מאוד נצלני, כאילו היא ניסתה להשתמש בולדימיר כדי להרגיש משהו שהיא חושבת שאבד לה.
זה כל כך עצוב...
למה לעזאזל הספר הזה מתויג כמצחיק?
אולי אני יותר מדי בשוק מהסוף הקצת פרום ומפוזר בעיניי, שאני שוכחת את החלק המצחיק.

אבל אפילו לפני שהגעתי לשליש האחרון הרגשתי שאני לא ממש מתלהבת מהספר הזה, שאני לא מבינה את עיקרו, שהדמות שלנו מדברת יותר מדי על יצירות ונושאים מסוימים בספרות שאני לא מבינה.
כאילו, כשהיא הסבירה לולדימיר מה היא אהבה בספר שלו, לא הצלחתי להבין כלום, והכי גרוע, זה שלא היה לי אכפת.

אני חושבת שהסוף גרם לי להרגיש שהדמות שלנו מתנשאת, חושבת שהיא יודעת מה נשים אחרות מרגישות.
יש רגע לקראת הסוף שבו נדמה שאנחנו שומעים את הקול של אחת מהמתלוננות על בעלה, והזדהיתי עם הפסקה הזאת:

"הוא היה צריך להבחין בכך. הוא היה צריך להבין כמה אני צעירה בתוכי, כמה מעט אני יודעת על הרצונות שלי, על מה שטוב לי.
הוא היה צריך לזרוק אותי מהחדר שלו, לשלוח אותי לעשות מקלחת קרה, להתבגר, למצוא חברים או בן זוג בגילי.
הייתי בגירה, אבל הייתי ילדה. הוא החמיא לי, שיבח אותי, עורר בי תחושה שיש לי מה להציע לעולם, אבל כל זה היה רק חיזור, הבנתי בסופו של דבר. ואילו אני חשבתי שזאת האמת."

השורה האחרונה הזאת ממש נגעה בי.
אבל אז הדמות המספרת שלנו נכנסת ואומרת: "אולי אלה הדברים שעוברים במוחה."
ומשהו בזה כל כך הגעיל אותי, כל כך העציב אותי, כל כך ניתק אותי וגרם לי להרגיש שאני מאוכזבת באיזושהי צורה מהדמות הזאת שבהתחלה התמיכה שלה בבעלה ממש לא הפריעה לי.

אני לא צוחקת בא לי לבכות, אני אפילו לא יודעת למה.
אני מרגישה שהספר הזה נוגע בדברים כל כך עמוקים, אבל שזה לא מספיק ברור מה הם בדיוק ומה המסר שהם באמת מעבירים.
אני לא חושבת שולדימיר היה כאן דמות ממש בולטת, הוא היה יותר כמו אקדח שמופיע בתחילה המערכה ואתה מחכה לרגע שבו מישהו יירה בו.

הדמות הראשית שלנו ממש מאבדת את הכיוון, נכנעת ליצרים המיניים שלה, עושה דברים הזויים שאני לא מבינה ואז איכשהו למרות שהיא סוג של מקבלת את הקארמה שלה על כך, היא יוצאת מהעניין בחיוך.
כאילו שזה ספר על שני אנשים זקנים שלומדים איזשהו לקח עמום על הסכנות שבלסרב לקבל את הזיקנה שלך.
אני לא יודעת מה זה הספר הזה, הוא מטאפורי?!
אני לא מבינה, אני מרגישה מטומטמת, הספר הזה אמור לגרום לי להרגיש טיפשה?

אני פשוט לא מבינה, איך מישהי יכולה לכתוב שני שליש ספר שהם די סבירים, שמשאירים משהו חיובי, ואז לכתוב סוף שפשוט שורף את זה והופך את זה לחסר משמעות.
אני לא מבינה את הספר הזה, ואני לא בסדר עם זה, אני צריכה מישהו נורמלי, חכם, לא נאיבי כמוני אבל גם לא מהסוג שאוהב ספרים מבלבלים ומעורפלים, שיגיד לי מה לעזאזל קראתי.
כי בטוח שזה לא ספר מטומטם, אבל אני צריכה לדעת למה הוא לא מטומטם, כי פשוט להניח שהוא חכם כי אני לא מבינה אותו - זה מעצבן.
אני שונאת ספרים שגורמים לרצות סוג של להגן עליהם ולהצדיק אותם ולהגיד שהם כנראה חכמים מאוד כי ממש לא הבנתי אותם.

בא לי להביע משהו חיובי, להתייחס למשהו שגרם לי להרגיש טוב, ואני יכולה לחשוב על משהו כזה, אבל הרגש לא שם כבר.
הרגשות הטובים נשרפו.
סיימתי כאן.

אני כל כך דרמטית, אבל זה באמת מרגיש כאילו מישהו שחשבתי מכירה חושף את הפרצוף האמיתי שלו מולי, ואני מרגישה מגעילה ומטומטמת כי לא ראיתי את זה מגיע, ונתתי לזה להידרדר כל כך עד שזה הגיע לשלב שהוא מגעיל אותי... ואני מישהי ששונאת להרגיש רגשות כאלה ולא יודעת איך לנווט דרכם בצורה מכובדת וכנה אך לא פוגענית.

אוקיי, הנה ההסבר ללמה הספר הזה לא מעולה: זה כי העמודים האחרונים שלו מרגישים כמו ספר אחר לחלוטין מהספר שחשבתי שאני קוראת.
כשאני מגיעה למצב שכל המחשבות והרגשות החיוביים כלפי רוב הספר פשוט נמחקים בגלל איך שהוא מסתיים... זה לא מהלך טוב.
מה גם, שלא היו עד כדי כך מחשבות ורגשות משמעותיים, ובכל זאת, אני עצובה שאני לא יכולה להעלות אותם בזיכרוני כי הסוף שלו פשוט מעפיל על כל מה שהיה לפני.
לפחות ככה זה היה עבורי, ברור לי שעבור אנשים אחרים החוויה היא אחרת לגמרי.

יש כאן הרבה דיבורים על ספרים, על ספרות וכתיבה, וזה תופס חלק גדול מהספר.
אני לא ממש מבינה את העולם הזה, אני חושבת שהספר הזה גרם לי להבין שאין לי שום זיקה טבעית לעולם הספרות.
כל התסבוכות האלה, המורכבות שביצירות, המורכבות שאולי יש ביצירה הזאת - זה פשוט לא בא לי טוב כי לא ידעתי לצפות לזה.
אז אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד, זה שצריך לבוא לספר הזה עם הציפיות הנכונות, וכשאני מנסה לזהות אם הייתה לי איזושהי דרך לפתח את הציפיות הנכונות לפני שקראתי את הספר, אני לא ממש רואה משהו.

כן נהניתי מחיי האקדמיה, אבל חשבתי שהולך להיות כאן משהו קצת יותר סקסי, וזה לא ממש נתן את זה.
למרות שולדימיר באמת נחרט אצלי כדמות סקסית, צעירה ומושכת - משהו בי תוהה אם זה אולי קצת בגלל שהשם שלו מתנוסס על הכריכה.
אני חושבת שהייתי מאוד פגועה עבורו ממשהו שקרה לו כאן, והיחס אליו כאל מין כלי, מוזה לכתיבת ספר, ולא כאדם עם חיים משלו שהוא מנסה לשרוד... ממש ממש פגע בי.

כן יש כאן משהו שגורם לי לחשוב אם אולי היה כאן ניסיון להראות לנו שאנחנו שופטים גברים לפי סטנדרטים הרבה יותר גבוהים משאנחנו שופטים נשים, כי מה שהדמות שלנו עשתה כאן מחריד בעיניי.
וכן, אפשר להגיד שטכנית היא לא ממש ניצלה אותו, אבל היא סוג של כן...
אנשים שמאבדים את עצמם לתאווה שלהם פשוט מגעילים אותי, לא בגלל המחשבות שטופות הזימה שלהם, אלא בגלל הניתוק שיש להם מאהבה ומוסר.
יש דברים שפשוט לא עושים...
או מיי גאד, הספר הזה הכאיב לי, וזה בא לי כל כך בהפתעה.

אני חושבת שהספר הזה ניסה לעשות משהו שהוא כמעט מבריק, אבל הביצוע שלו לא היה מספיק טוב וברור.
זה ללא ספק ספר שהסוף שלו אמור לגרום לך לחשוב, אמור לגרום לך לשפוט קצת את עצמך ואת הדמויות, אבל הרגע סיימתי את הספר הזה...
ואני לא יודעת על מה לחשוב.
אני לא יודעת אילו מחשבות הספר הזה ניסה לעורר בי, אני רק יודעת שאני מרגיש נבגדת מהדרך שבה הוא בחר לעשות את זה.

ללא ספק ספר לאנשים חושבים, לאנשים שכל כך אוהבים לחשוב שזה איכשהו נהיה הרגל סוטה.
שמרוב חשיבה הם חוצים איזשהו גבול שאחריו התודעה שלהם הופכת למבוך שלאדם זר יהיה קשה לעקוב אחריהם בו מבלי ללכת לאיבוד.
הנה, זה דימוי טוב נראה לי, הספר הזה הוא כמו מבוך שנראה פשוט וקל לפתרון, אבל שאיכשהו לא הצלחתי לפתור.
השאלה שלי היא...
האם יש באמת מישהו שהצליח להבין את המבוך הזה ולצאת ממנו, ויכול ממש לאשר שאכן יש יציאה ממנו, או שכל מי שאוהב את הספר הזה פשוט אוהב להרגיש מתוסכל ומבולבל בתור המבוך הזה?!

אני לא מרגישה שאני הגיונית.
אבל אני מקווה שלפחות הצלחתי לדייק עבור אחרים את הציפיות מהספר הזה.
אני לא יודעת איזה דירוג לתת עדיין, כי אני ממש שונאת את התחושה שהספר הזה השאיר אותי בה.
לא חושבת שהיה בזה משהו חכם, בסוף הזה.
אני כן חושבת שהוא אולי סוג של שולח אותנו לקרוא את הספר הזה שוב פעם, והפעם בצורה הנכונה, אבל אני לא חושבת שהוא כתוב היטב.
אז אני פשוט אתן לו את הדירוג הפאסיבי של שלושה כוכבים, כי אני יודעת שבעיניי זה מה שהיה מגיע לו גם בלי קשר לצורה שבה הוא נגמר.

אני חושבת שרוב הספר החוויה שלי הייתה חוויה של שלושה כוכבים, ואז היא צללה לשני כוכבים לקראת הסוף, ואז הסוף הוא כוכב אחד.
אני לא חושבת שהבנתי את הסוף, אין לי מושג מה הסופרת ניסתה להגיד דרך הדמות הראשית שלנו, ואם היינו אמורים למצוא בזה עומק או פשוט להתייחס לכל מה שהיא אומרת בביטול כי אנחנו כבר לא מחבבים אותה יותר.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על ולדימיר