<mark>טוני מוריסון</mark> היא בעבורי הסופרת שכתבת את "חמדת" (Beloved). הרומן האפי, המפעים והכישרוני כל כך שהיא פירסמה ב 1987 ואשר מתאר את העבדות, את תוצאותיה ואת אלו ששרדו אותה באופן שאי אפשר לשכוח או להישאר אדיש אליו. זהו הרומן שהקנה לה את הפוליצר ואחר כך את פרס הנובל לספרות, ובצדק רב! הבעיה עם סופרים שכתבו יצירות כמו "חמדת" היא שכל ספר אחר יעמוד בצילו (ראה מקרה פראנזן ו"התיקונים" ומייקל קאנינגהם ו"השעות" - ו

כשהרחבתי ספרות בזמנו, למדתי ממיקודית שספיילרה לי את האירועים המרכזיים במספר לא מבוטל של ספרים - לרבות "בעל זבוב", "אנה קארנינה" ו"חמדת". אולם בניגוד לשאר, בספר הנ"ל הספוילר לא הוציא את העוקץ, ולא גרע ולו במעט מטיב היצירה.

הידע ההיסטורי שלי די נרחב, גם בתחום הגזענות. אולם איכשהו נבצר ממני עד כה לקרוא או לראות סרט שצולל לתהומות העוול והרגש שחוו העבדים השחורים באמריקה. "חמדת" הוא כנראה הספר הנכון

השבוע הלכה לעולמה בשיבה טובה הסופרת <mark>טוני מוריסון</mark>, שזכתה בפרס נובל ובפרס פוליצר - פרסים שבדרך כלל אני מתייחסת אליהם כאל "חשדהו וחשדהו", אבל במקרה הזה הם ללא ספק מגיעים לה.
קראתי את הספר לפני למעלה משני עשורים והוא השאיר בי חותם עד עכשיו.
חזק, עוצמתי, פיוטי. ומרגש. מאוד מאוד מרגש.
<mark>טוני מוריסון</mark> מספרת סיפור על זהות בעולם שבו לפעמים אנשים לא יודעים אפילו את שמותיהם,פשוטו כמשמעו, סיפור על אהבת אם,

אתחיל בגילוי נאות: "ג'אז" היה אחד הספרים היותר מאתגרים שקראתי בזמן האחרון. קשה לי לומר שנהניתי ממנו, ועם זאת אני מבין למה רבים רואים בו יצירת מופת.

<mark>טוני מוריסון</mark> כותבת נפלא, בזה אין ספק. יש לה יכולת נדירה לחדור אל עומק נפשם של גיבוריה, להעלות תוך כדי העלילה זיכרונות ישנים כמו מדיום המעלה באוב, ולבנות שפה המרגישה לעיתים יותר כמו מוזיקה מאשר כמו סיפור. הסגנון שלה כמעט תמיד פיוטי, אך הפעם הוא גם מש

שנים ארוכות לא קראתי את <mark>טוני מוריסון</mark>. נדמה לי שהאחרון שקראתי היה ג'אז מיד כשיצא כך שבאמת הגיע הזמן לשוב אל הסופרת הגדולה הזו.

יש הרבה סיבות אשר בגינן אני אוהב את כתביה ולא רק בגלל הנושאים בהם היא עוסקת. <mark>טוני מוריסון</mark> אינה מכבירה במילים והיא לא צריכה למלא 500 עמודים כדי להוציא יצירה מתחת ידיה. גם בתיאורים קצרים היא מצליחה היטב להעביר את האווירה ואת תחושותיהן של הדמויות עליהן היא כותבת, בין היתר

מצאתי את הספר בספריית רחוב במהלך חג הפסח. למעשה קראתי אותו לפני שנים רבות ועכשיו היה זמן לקרוא אותו לאט יותר.
זה ספר תובעני, אך שווה מאמץ. הוא לא קל לקריאה, הוא מספר סיפור נורא בשפה קשה לעיתים, על הדברים שאבדו, על חוסר האנושיות שהיה. אי אפשר לכתוב סיפור כזה בשפה פשוטה. הוא מספר סיפור נורא ביותר בצורה מאתגרת. אי אפשר להעביר את חוסר האנושיות ההרסנית בשום דרך אחרת, מלבד דרך סיפור על בית רדוף רוחות, י

זהו ספרה הראשון של <mark>טוני מוריסון</mark> אשר אני קוראת. כבר בקריאה ראשונה, מרגישים כי כשרונה מופלא נשגב וייחודי. בשפתה הפשוטה היא מביעה כאב, רגש ומסתורין.
בתחילה היה לי קשה להתחבר אליו ולהבין אותו, אך עם המשך הקריאה, מסך העמימות אט אט התבהר. לעיתים עם סיום פרק הייתי עוצרת , ומהרהרת במשמעויות העלילה עד אותה נקודה שהגעתי. ההבנה לא תמיד הושלמה. מצאתי את עצמי לאחר קריאת אמצע הספר, מתחבטת שוב ושוב בשאלה מדוע ב

קראתי בעבר את "חמדת" ואפילו במקור באנגלית והוא היה פשוט מעולה בעיניי.
לכן שמחתי שנקלע לידיי הספר הזה של <mark>טוני מוריסון</mark>. כפי שידוע לי הוא נכתב לפני "חמדת" ויצא בארץ בסוף שנות השבעים של המאה שעברה לכן התרגום קצת התיישן אבל עדיין סביר בהחלט. מדובר בחייו של צעיר שחור החל מלידתו ומה שקרה למשפחתו יוצאת-הדופן בסביבת חייו בקהילה השחורה, תוך שנכנס לכאן לפעמים גם יסוד על-טבעי... קודם מה שתפס את תשומת-ליבי הו

איך כותבים ביקורת על יצירת המופת הייחודית הזאת. ניסיתי למצוא מילה שתגדיר את חווית הקריאה בספר ולא מצאתי. אספר מה יש בו- החל מתיאורים יפיפיים של הטבע ומנגד תיאורים מזעזעים של חיי העבדות באמריקה. העל טבעי שהופך להיות ריאליסטי. לעיתים משמעות המסופר מתבררת באיחור ומזעזעת.
משפט אחד שלקחתי לדרך -"החיים חסרי בושה"
<mark>טוני מוריסון</mark> גאונה.