#
הספר הזה שייך לז'אנר ספרי האליגוריה. יש סיבות טובות לכתוב בז'אנר הזה – אם למשל אתה חי במדינה עם שלטון טוטליטרי, מעוניין לכתוב את מה שאתה חווה אבל מעדיף להישאר בחיים ומחוץ לכלא. זו סיבה טובה לכתוב ספר ככה ואם הבנתי נכון בולגקוב, למשל, כתב את "האמן ומרגריטה" מהסיבה הזאת. יש סיבות נוספות, לכתוב ספר מהז'אנר הזה: תרגום הסביבה האמיתית למְשַלים מאפשר לסופר להעביר את המסר שהוא רוצה להעביר, בלי להיות באמת חלק מהסיפור. נראה שקסטלר בחר לספר את הסיפור שלו מהסיבה הזאת.

קסטלר עושה פה פוסט מורטם לשלטון טוטליטארי. שלטון המתחיל קטן ואהוד, מגייס לו תומכים המתלהבים מהרטוריקה, שיש בה המון התלהמות ואקשן, משתכנעים שהיוצרות יתהפכו והם יהפכו לעליונים ואלה שמעליהם – יהפכו ל... אתם יודעים. האלימות שמפעיל השלטון החדש היא הכרח שלא יגונה. בלעדיו לא תוכל מהפכה עממית קטנה וטובה להתגבר על השלטון המושחת שהיה לפניה. ואז, מתודלק בהתלהבות אלה שנסחפו אחריו, מתחיל השלטון לדבר בגוף ראשון רבים. "אנחנו", "עשינו", "נבצע ונפעל" וכו'. אחרי שהפך את עצמו לדובר כ-ל האזרחים, זה הזמן בו נדרשים האזרחים להחליט על צד. אסור להם להפעיל שיקול דעת (חשיבה היא אינדבידואלית, על כן מגונה) הם נדרשים לשמור על כבוד השלטון ולא להוציא דיבתו רעה בחוץ. הם נדרשים לכבד את "מספר אחד" המורם מעם, העובד ללא לאות כדי להיטיב עם עמו, ולסגוד לו. על הדרך, העם גווע מרעב, נאנק בבתי סוהר, ומובטחים לו החיים הכי טובים שאפשר – מיד אחרי שנתמודד עם כל החבלנים והכופרים בעיקר שהשאיר לנו השלטון הקודם... ובינתיים חלקים מ"העם" – גם כאלה שהיו עד אתמול חלק מהשלטון - מעונים עד שיודו בעבירות הכי מוזרות שביצעו, כביכול, נגד השלטון. זה דורש, כמובן, חשיבה יצירתית (לברוא עבירות ולהמציא עינויים) אבל אין מאמץ שהוא קטן מדי למשרתי המשטר.

הסיפור הוא על אחד, רובשוב – אתם מוזמנים לבחור לו כל שם שיעלה בדעתכם. הוא מהפכן מהדור הראשון, צבר הערכה ואף פחד מכל מיני "עמך" ובבוא יומו, הגיע גם הוא למעצר בכוונה שיודה בעבירות שדינן מאסר או מוות. וזאת צריך להבין – המשטר הטוטליטרי, לפחות זה שהתקיים במאה ה-20, נזקק להודאה חתומה מ"העבריינים", משהו שיוכל להציג כהוכחת לבגידה בעיני "העם". כי ידוע שהדיקטטור הוא למעשה "אבי" האומה. ומי חושד באב רחום שאינו פועל למען צאצאיו? הרומן מתאר כמה שבועות בהם רובשוב אסור, בלי לדעת על מה, מתאר את החלטותיו בעבר ונחקר על "פשעיו".

קסטלר לא חי מעולם בברית המועצות. הוא אמנם התפקד למפלגה הקומוניסטית בגרמניה, במחשבה שרק היא תוכל לעצור את הפאשיזם. הוא נסע בכל רחבי בריה"מ במטרה להעלות את קרנה בעיני אנשים. אבל אחרי כמה שנים, בזמן "הטיהור הגדול" קלט עם מי יש לו עסק ועזב באכזבה.
הספר כתוב היטב והוא מעניין למרות קטעים פילוסופיים רבים. התאורים שקסטלר מתאר מפעילים את הדמיון, ולמרות שכל מי שקורא את הסיפור מבין איך הוא יסתיים הספר אפילו מותח. מה אומר לכם? למרות שהסיפור מוכר וידוע, הוא עצוב, מדכא ואף מבהיל.



0

היה לי פעם מנהל, שהיה לו מעין משפט מנטרה, בתום ישיבות ארוכות בהן מגיעים בסוף להחלטות מתפשרות ובנוניות החלטות מהן אף אחד מהצדדים לא ממש מרוצה... היה קם אותו מנהל, ונושא את המנטרה שלו, תחזיקו חזק: "כל החלטה שהתקבלה לאחר מחשבה, היא החלטה טובה". והמשפט הזה היה מעצבן אותי כמעט כמו המשפט "אני פוגש את זה ממקום מכיל", או "הילדים היו כל כך... בקושי הרגשנו אותם.." (אני רוצה להרגיש את הילדים שלי לכן עשיתי 4)... בקיצור יש כמה משפטים שמוצאים אותי מדעתי, אתם מוזמנים להוסיף משפטים שמעצבנים אתכם, יכול להיות ספורט מעניין... במקום גבוה ברשימה של אותם משפטים נמצאת המנטרה הדבילית של אותו מנהל.
תמיד התאפקתי מלהגיד שגם ההחלטה על "הפתרון הסופי" התקבלה לאחר ישיבות ומחשבה מעמיקה. בספר אפלה בצהריים הבנתי עד כמה המשפט לא נכון, כי לפעמים עודף הרציונליזציה והמחשבה מובילים לתקופות האפלות ביותר בחיי האנושות. הספר עוסק במשפטי ראווה שהתרחשו ברוסיה, ובהם "הודו" מנהיגי המהפכה בפשעים נגד המהפכה והמפלגה, פשעים מחפירים ומזעזעים שברור היה לכולם שמדובר בבדיה. הספר מציע תאוריה איך הושגו הודאות כאלה משועלי מהפכה, למודי תלאות כליאות ועינויים, כאשר בתום ההודאה, וההכפשה לא מחכה "סוף טוב". לא אפרט לגבי התאוריה, אשאיר לכם לקרוא את הספר, אני יכול להרגיע לא מדובר בעקירת ציפורניים, ותיאורים פלסטיים שכאלה, זה הרבה יותר מורכב.
אני מודה שלפעמים יש בליבי על הקפטליזים שבו אנו חיים, על כוחות "השוק" שיניעו את הכלכלה ויניעו את חיינו, תרבות הצריכה ועוד.. לא אלאה. אני מוצא את עצמי שואל את עצמי מה לגבי הזקנים שמאזנים את תקציבם בין תרופות לאוכל, ניצולי שואה שחווים חרפת רעב בארץ זבת חלב, מה לגבי להיות טיפה יותר מדינת רווחה ולא מדינת רווח. אני חושב לעצמי כך לא ניתן להיות אור לגויים. מסתבר שלא רק אנחנו רואים את עצמנו בתפקיד הפרג'קטור לגווים, כך גם המהפכה ברוסיה, גם הם רצו להיות מודל. אבל משהו התקלקל להם בדרך, התקלקל בצורה מזעזעת ומפחידה. אין אני מתיימר לנתח פה מה קרה, ואיך מאוטופיה על חברה שיווינית התקבל שילטון אימים שהוציא להורג רבבות. אשתף אתכם בכמה שורות שחזרו: "המטרה מקדשת את האמצעים", עוד משפט מסוכן. "קורבן שיש להקריב לטובת האנושות כולה". בנוסף לוגיקה מפחידה, שכל אמירה שלא עולה בקנה אחד אם הדוקטרינה, סופה להוביל לפעילות חתרנית חבלנית ומסוכנת אותה יש לקטוע מבעוד מועד. עוד ריחף מעל התאוריה לפיה "הציבור מטומטם המנהיגים חכמים". הספר אפל, קשה לקריאה ולעיכול, אין מדובר בחטיף ולא מדובר בקריאה מהנה.
אסכם במשפט של דמות שולית שולית בספר שמקבל את תפקיד המקהלה בטרגדיה היוונית הזו: " את אל תעלי על הדעת שאת מבינה בזה משהו, אמר, רק אלוהים יודע מה חשב האיש בליבו כשאמר את הדברים האלה. המפלגה למדה את כולכם להיות ערמומיים, וכשאדם נעשה ערמומי מידי, הוא כבר לא אדם הגון.... אבל ככה זה בעולם ערמומיות והגינות תולשות זו לזו את שיער הראש, ומי שבוחר באחת מהן, מוכרח לוותר על השנייה.
אנקדוטה מעניינת שמופיע באחרית הדבר, מפי המחבר. הספר כשתורגם לצרפתית אחרי המלחמה נמכר במאות אלפי עותקים, לא בהכרח ממניעים ספרותיים (הקומוניסטים בצרפת היו קונים אלפי עותקים כדי לשרוף אותם- הנה לכם נוסחה בדוקה לרב מכר). מחלוקת לגבי הספר בצרפת הגיעה לשיאה עת משאל העם לגבי החוקה, אם הנוסח הקומוניסטי היה זוכה ברוב, הם היו זוכים בשליטה כמעט מוחלטת במדינה. בעקבות הספר והפולמוס סביבו הוכרע משאל העם כפי שהוכרע... והרי לכם ספר ששינה את פני ההיסטוריה. מה עוד יכול לבקש סופר.

אחת לכמה זמן בא איזה ספר כזה שמוכיח שאפשר להחזיק במשולש בשלושת קדקודיו או במקל בשני קצותיו (האמת היא שאפשר לשפוך כאן סופרלטיבים בהתאם לכל צורה הנדסית שתבחרו) , כי הוא מצליח להיות חשוב ורלוונטי ומעניין ומותח ונוקב, הכל הכל ביחד.

לעונג היתה לי הקריאה בספר הזה. על רקע משפטי הראווה של סטלין בסוף שנות השלושים, כשבמערב לא הבינו כיצד יתכן שמובילי המהפכה הקומוניסטית מודים בבגידה שברור לכל שהיא כוזבת, נעשה פה נסיון להציע הסבר לשאלה הזו. הספר נפתח עם מאסרו של הגיבור, בכיר במפלגה הקומוניסטית, מדור האידיאליסטים מחוללי המהפכה, אינטלקטואל ואיש מעשה, שמואשם בכך שבגד במשטר, ומלווה אותו במשך כל תקופת המאסר. למרות שבמציאות המתוארת לא מתרחש כמעט דבר, למעט החקירות שעובר הגיבור, יש לספר הזה קצב נפלא. עיקר ההתרחשות היא בזירת הרעיונות. אלה עולים בקצב מרהיב, נבחנים באופן מעמיק ולחלוטין לא מייגע, מגיעים לכדי עימות עם עמדות סותרות, וההתנגשות הזאת מרתקת משום שהוא מיטיב להעלות את הטיעונים לכאן ולכאן, משום שאין פה צדק אבסולוטי ותיאור המאבק הזה כל כולו במאני טיים.

אמנם הספר נכתב ב 1940 ומתייחס למשטר הסובייטי, אולם הנושאים שהוא מעלה והעובדה שהוא מותיר אותם במישור האידיאולוגי גורמים לכך שרבים מהם רלוונטיים גם היום. הוא דן באינטרס הציבורי מול זה האישי, ביכולת של המשטר להתחשב ביחיד, בציניות שהמשטר משתמש בה על מנת לקדם את עצמו ואת מטרותיו, במושגים של צדק בראייה היסטורית, ביכולת של הציבור להבין את האינטרסים שלו.

עם כל אלה ישנו גם ההיבט האישי. תיאור הלך הנפש של אדם שנלכד במלכודת אותה טווה כל חייו ועתה הוא נאלץ להביט בה מבפנים, להבין פתאום את כל אלה שלכד וצפה בהם מרחוק, שלא איפשר לעצמו או שלא היה מסוגל להעמיד עצמו במקומם, כאדם.

החלק הזה מטריד לא רק בהקשר הפוליטי. יש בו גם עניין הפרספקטיבה שיש לנו על המעשים שאנחנו עושים ועל המשמעויות שאנחנו מייחסים להם. היכולת להלחם בלהט על עמדה שמחר כבר לא נחזיק בה יותר, לפעול בשמה ולמענה, תוך פגיעה במה שנראה לנו חשוב פחות בזמן הזה. כשאתה אדם טוטאלי שנוטה להתאבד על הדברים שאתה מאמין בהם, זה מאד מאד רלוונטי. עניין נוסף הוא זה, שמרגע ששיחררת איזה רעיון, לא משנה מאיזה סוג, לאו דווקא אידיאולוגי, הוא מפסיק להיות שלך. מה שיקרה לו, אחרי שיתגלגל ועוד אנשים יצטרפו ויפעלו בשמו, כבר לא באמת תלוי בך, כך שלא חשוב למה התכוונת כשיצאת לדרך, מה שיווצר יכול להיות שונה בתכלית.

רומן מאד פוליטי, כל כולו מצויין. תבלו.

אחד הספרים הטובים יותר שקראתי לאחרונה, גמעתי את כולו בפחות מיומיים.
הספר מתאר בעיקר את החששות וחוסר הוודאות האישית של כל אזרח ואזרח בברית המועצות החדשה בתקופת שלטונו של סטאלין.
המידע העיקרי שהספר סיפק לי היה כוונות המהפכה ועל המחטף הבלתי נמנע שנעשה אחריה.
ממליץ בחום

אחד הספרים הטובים ביותר המתארים את החיים תחת אימי המשטר הסטליניסטי.
קסטלר שכתב את הספר בעיקר בהסתמך על נסיונו האישי, משרטט את מפת הטירוף ואת הסיוט המאיים להתממש בכל רגע ורגע של חיי האזרחים, קטנים כגדולים, תחת שלטונו של אחד הרוצחים הגדולים בהיסטוריה ובעיקר בתוך המנגנון שבנה.
הסיפור מתאר את הימים האחרונים בחייו של מי שהיה אחד ממנהיגי המהפכה הקומוניסטית המואשם לפתע בבגידה ומושלך לכלא.
דרך מחשבותיו, פחדיו, ויחסיו עם הדמויות השונות בכלא, פורס קסטלר את המציאות האיומה שהייתה מנת חלקם של מיליונים תחת שלטונו של "איש הברזל".
הספר מורכב מהרהורים רבים, כיווני מחשבה וירידה לעומקו של המנגנון המניע את האדם בעת מצוקה.
ספר נפלא שאינו מתאים למי שרואה תוכניות ריאליטי וזאת משום שיש צורך בעולם פנימי על מנת לקרוא ספר שכזה.

הספר אפלה בצהריים מספר את סיפורו של רובשוב- מבכירי המתנגדים לשלטונו של סטאלין מנקודת מבטו מרגע כליאתו, חקירתו ועד לסוף הצפוי. כספר הוא כתוב היטב, קולח, לעיתים פואטי. הסיפור עצמו מדכא מאד ... הוא לא יכול להיות אחרת אך האם הוא טומן בתוכו מחשבות, תובנות חדשות- מעט מאד לדעתי וחבל....

הגעתי עד עמ' 80 והבנתי שהספר לא מחדש לי דבר, לא מסקרן, לא מושך להמשיך. עיקרו בחבר המפלגה הקומוניסטית, שהופך בעצמו להיות "אויב העם" ומושלך לכלא. שם הוא מהרהר בדברים שעשה כקצין בכיר בשלטון הקומוניסטי, קירבתו למנהיג, האנשים שסילק מדרכו ואולי היו דברים במעשיו עם טעם לפגם?
כתיבת הספר משעממת, לא סחפה אותי להמשיך הלאה.