בעיני רוחי אונורה דה בלזאק נדמה לי כמו וולקאן במפחתו, יוצר ומפסל תוך מאמץ דמויות וסיפורים מופלאים.

בספר הזה שלושה סיפורים, כל אחד מהם עוסק בנושא אחר וכל אחד מהם ריאליזם עטוף באגדה: הסיפור הראשון דן באמן שכמו פיגמליון מתאהב ביצירת האומנות שלו, מחביא אותה ושומר אותה לעצמו. נראה שבלזאק הכיר והוקיר אומנים (רודן פיסל מספר פסלים של בלזאק), מדובר על התקופה של ניצני האימפרסיוניזם, תחילת המאה ה-19. והסיפור הזה שואל מהי אומנות ועל דרכי הביטוי שלה.

הסיפור השני הוא "הנערה שעיניה זהב" מעין אגדה וסיפור אהבה, וכן אמנם זו המאה התשע עשרה אבל איזה הבדל בין אנגליה וצרפת, היצירה הזו בהחלט מביאה סיפור הטרוגני שמתחיל כמו טלנובלה אבל ממשיך לכיוונים מיסתוריים ושונים.

ולבסוף "אדון קורנליוס" אדם המאוהב בכספו וזהבו והתשלום הכבד שהחברה משלמת לשם כך, הצביעות והתככים של השלטון במקרה הזה המלך לואי האחד עשר ובין השורות המעמד הנחות של הנשים גם אם הן בנות מלך.

התאורים של בלזאק נפלאים, האיש מלך בתחומו.

באמנות יש איזה קסם מיוחד, איזה מסתורין עמום שאופייני רק לה. אחד הדברים הנפלאים באמנות, היא שישנו קו דק בין האמנות לבין משהו שהוא איננו אמנות (וכיוון שהגבול הוא כל כך חמקמק, לא תמיד ברור לאנשים מהי אמנות אמיתית). אני להוטה אחרי סיפורים המספרים סיפורה של תמונה או של אמן. לדוגמה, אני אוהבת מאוד את "תמונתו של דוריאון גריי", וגם את "סיפורים פטרבורגיים" המופלאים של גוגול, שטומנים בחובם סיפור על אמן שנפל קרבן לאהבה, וסיפור נוסף על תמונה שטנית המביאה סוף רע על בני אדם.

אתחיל מהסוף - הסיפור השלישי בספרו של בלזק, "אדון קורנליוס" (בסך הכל שלושה סיפורים) מספר על שני אוהבים, בעל מרושע, מלך צרפת והכי חשוב – קמצן גדול שנזקפים לו לפחות חיי עשרה אנשים חפים מפשע, שהומתו כיוון שהאשים אותם בגניבה. בסוף הסיפור מתגלה מיהו הגנב האמיתי, באחיזת עיניים מחוכמת כפי שרק בלזק יכול לעולל. הסיפור השני, "הנערה שעיניה זהב" הוא סיפור הפכפך ומטיל אימה, סיפור אהבה בלתי שגרתי המתרחש בפאריס, בין דנדי פריסאי טיפוסי לבין נערה זרה, ששומרים את צעדיה מכל משמר. הסיפור הראשון, "יצירת המופת הנעלמה" מצטרף כעת גם הוא לרשימת סיפורי האמנות האהובים עליי. זהו סיפור על שני אמנים, שמורם הנערץ מספר להם על תמונה עליה הוא עובד מזה עשר שנים - האמן מצייר את קתרין לסקו, החצרונית היפה. איש מלבדו מעולם לא ראה אותה. שני האמנים מתענים בסקרנות לראות את התמונה הנפלאה. הסוף, שהוא פתאומי ומצמרר, הולם את סופה של גאונות אמיתית - גאונותו של הצייר וגאונותו של המחבר שמספר את סיפורו.

את בלזק סביר להניח שלא כולנו יאהבו. גם בספר הזה (בעיקר בסיפור השני), וגם ב"אבא גוריו" ישנם תיאורים שהם למיטיבי לכת, ועם זאת, מן ההומור של בלזק והעלילות הווירטואוזיות שלו לא יתעלמו גם אלה שמורגלים בקריאה קלה יותר. בקיצור, מומלץ.

שלשה סיפורים מעניינים ומהנים כתובים היטב.באלזאק מתאר בצורה מפורטת את גיבורי הסיפורים החיים בפריז על כל חולשותיהן וגחמותיהן בהומור מושחז וציני. השפה יפה ונעימה לקריאה. זה לא ספר שגורם לשקוע בהרהורים או לחשבון נפש, אך ספר מהנה ומעניין. מומלץ מאוד.