ערימת הספרים שאני מתכננת לקרוא, יום אחד, ספרים שקניתי או אספתי מנקודות מסירה, הולכת ונהיית גבוהה יותר מיום ליום. לעיתים נדירות מדי ספר מתוכה מצליח להביס את הספרים שזה עתה לקחתי מהספרייה, אבל מדי פעם זה בכל זאת קורה.
וכך קרה ששבת אחת מצאתי את עצמי סוגרת ספר מהספריה ולוקחת סוף סוף את גינת בר של מאיר שלו.

עם מאיר שלו יש לי עבר לא פתור. את רומן רוסי קראתי בגיל 17 ושנאתי אותו מאוד. מאז יש לי רתיעה חזקה ממאיר שלו, ולמרות כל ההמלצות, ולמרות "הדבר היה ככה" המשעשע שכן קראתי מתישהו, לרוב אני לא מצליחה לשכנע את עצמי לקרוא אותו. אבל גינת בר היה בבית כבר תקופה, והיו עליו המלצות והתחלתי.
וזה היה… בסדר, אני מניחה, אבל לא מתאים לקריאה רציפה של כמה שעות.

כמה אפשר לקרוא ברצף ספר שאין בו עלילה של ממש, שעוסק בגינון - נושא שלא רק שאני לא מספיק מתעניינת בו, הוא גם גורם לי לרגשות נחיתות קשים. מוזמנים לבוא לבקר ולראות את הגינה שלנו כדי להבין למה. ואם אין לכם כוונות להגיע, אסתפק בלספר לכם שבאחד הסגרים של הקורונה, בהתקף של חריצות, החלטתי לשתול תפוחי אדמה בגינה שלי. כמה שבועות מאוחר יותר בעוד התקף של חריצות התנפלתי על העשבים בחלקה הקטנטנה שבה שתלתי את תפוחי האדמה… כדי לגלות כמובן שעקרתי את כל תפוחי האדמה שלי.
אז הכתיבה יפה, בסדר, זה מאיר שלו.
זה החזיק אותי לאורך כמה פרקים.
אחריהם, הנחתי סימניה, סגרתי את הספר וחזרתי לערימה.

***

הפעם לקחתי את משפחתי וחיות אחרות, שכבר התחלתי פעמיים בעבר ואיכשהו מעולם לא סיימתי והחלטתי להתחיל שוב מאפס.
זאת היתה בחירה אקראית לגמרי, שיצרה צירוף מקרים משונה: בעצם, הסתבר לי תוך כדי קריאה, מדובר בספרים קצת… דומים.
וזאת תובנה משונה שלא היתה עולה בדעתי אם לא הייתי קוראת אותם, במקרה לגמרי, במקביל.
שניהם דלים בעלילה, שניהם כתובים להפליא, עמוסים בתיאורי טבע, שהוא הגיבור המרכזי של שניהם.
כפי שניתן להבין משמותיהם, גינת בר עוסק יותר בצומח ומשפחתי וחיות אחרות - בבעלי חיים, אבל זה ההבדל השולי בין השניים.
ההבדל המשמעותי יותר הוא נקודת המבט: משפחתי וחיות אחרות נכתב מנקודת מבטו של ילד. הוא תוסס, מלא התפעלות, הוא מאניש את בעלי החיים בלי הפסקה ובלי התנצלות, הוא שזור בסצנות קטנות ומשעשעות להפליא שגרמו לי לצחוק בקול. כפי שניכר משמו - הוא מסתכל על בני האדם ועל בעלי החיים שמקיפים אותו באותו מבט חוקר, חיצוני ובלתי שיפוטי, מלא פליאה וחדוות חיים.
בסוף הספר, כשנגזר על הגיבור לשוב לאנגליה כדי להשלים את חינוכו הוא מתמרמר: "אמרתי שאהבתי להיות משכיל למחצה" הוא מסביר, "אתה מופתע הרבה יותר כשאתה בור".
איזו בורות מבורכת, כזו שלא נותנת לשום דעה קדומה או תובנות קודמות להשפיע על המבט שלו על העולם.
גינת בר, לעומת זאת, נכתב על ידי אדם מבוגר, שבע ימים, משכיל ושיפוטי. יש לו חכמת חיים ואוסף של תובנות חינוכיות לחלוק עם הקורא. יש לו גם ידע היסטורי, תנ"כי ובלשני לשתף, יש לו אג'נדה, וכל אלה משפיעים על האופן בו הוא מביט בעולם. כשהוא מאניש צמח או בעל חיים הוא ממהר להבהיר שההאנשה היא רק אצלנו בראש, ולא מעידה דבר על מושא התיאור. יש בו גם פה ושם הומור עדין, חמצמץ. שום דבר שמתקרב לחדוות החיים המתפרצת של משפחתי וחיות אחרות.
בסופו של דבר, מצאתי את עצמי קוראת את שניהם במקביל לאורך שלוש שבתות, אז סיימתי את משפחתי וחיות אחרות בהנאה רבה.
את גינת בר אני עדיין קוראת, לאט ובהפסקות. מתישהו בטח אסיים, כבר השקעתי יותר מדי בשביל לעצור עכשיו.

וואו איזה ספר!!!
קליל כיפי מצחיק ומעניין.
אני מכורה לתיאורי הטבע והנוף וכל פעם שאני קוראת את הספר אני נהנית מחדש.
יש קטעים שבהם צוחקים בקול רם...
לומדים להכיר את בני המשפחה והדמויות בסיפור מקרוב.
ספר מעולה תהנו!!

הטבע יכול להיות נפלא: פרחים, פרפרים, צדפים על החוף ועוד. אבל הטבע גם אכזרי מאוד, כי בסופו של דבר כולם אוכלים את כולם. וזו לא קלישאה. ככה זה בחיים.
אני עדיין זוכרת את המראה הראשון שגרם לי להבין את זה. הייתי ילדה, בת 7 או 8, טיילתי בחצר הבית (בתוך הבית עבדו פועלי בניין על הוספה של חדר) ועיני נתקלו בקורי עכביש דבוקים על מחסן קטן. לאורך הקורים טיילו 3 עכבישים. אחד גדול - כנראה נקבה - ושניים קטנים. הם היו עסוקים במה שנראה כמו תחזוקה. צפיתי בהם זמן מה, ותוך כדי כך זמזם זבוב מעל ראשי. עוד לא הספקתי לגרש אותו וכבר הוא נלכד בתוך הקורים. הוא ניסה להשתחרר אך הניסיונות שלו לכדו אותו בעוד ועוד קורים. העכבישים, בשלב זה, עצרו ממלאכתם וצפו בו. לבסוף הוא הפסיק לזוז. אז מיהרה העכבישה לעברו, צפתה בו והתרחקה. הייתי קצת בהלם. לא אהבתי עכבישים ולא אהבתי זבובים, אבל זו היתה הפעם הראשונה שראיתי תהליך של צייד ומוות בטבע בלי התערבות של בני אדם, והמראה הזה בלבל אותי. אלא שהחיים המשיכו ואני לא חשבתי על זה יותר מדי.
ג'רלד דארל היה מרותק לסוג כזה של חיים. הוא היה יושב שעות וצופה בכל מה שזז. לעיתים גם היה צד את בעלי החיים ושומר אצלו. חלק שמר אחרי שהרג וחלק השאיר בחיים כדי ללמוד את ההתנהגות. הוא לא נבהל משום בעל חיים, ארסי ככל שיהיה. והוא גם לא סלד מצייד של בעל חיים קטנים כדי להאכיל בהם את האחרים. הטבע ריתק אותו והוא השתלב בו באופן נפלא.
הספר הזה מספר על ג'רלד ומשפחתו בזמן ששהו באי קורפו. שהות שאפשרה לג'רלד חקר של בעלי חיים רבים, וגם אפשרה לו לבחון את התנהגותם של בני האדם. התנהגות שמתוארת בספר בהומור רב.
יש משהו ילדותי בסיפור הסיפורים. בסופו של דבר ילד מספר את מה שקורה. אבל ברגע שנכנסים לאווירה קשה לצאת ממנה.
מומלץ בחום לכל אוהבי בעלי החיים, אבל בעיקר ממליצה עליו לכל אלה שרק רוצים לרצף את הארץ בבטון.

ספר קסום מלא דמויות אקסצנטריות ותיאורי חיות נהדרים, שגרם לי לא אחת לצחוק בקול רם. במקור הספר מיועד לבני הנעורים, אך גם אני מי שכבר עברה את גיל 50 נהניתי ממנו מאד, ואף שומרת אותו לקריאה חוזרת. כדאי לציין גם את התרגום המצוין של יואב אבני.

מה את/ה רוצה להיות כשתהי/ה גדול/ה? מי לא מכיר את השאלה הזו כשהיה קטן. רוב האנשים (אני מניחה) לא זוכים להגשים את רצונם המלווה אותם מגיל קטן. אבל יש כאלה שכבר מגיל צעיר ידעו מה הם ירצו להיות כשיהיו גדולים, ואף מימשו את רצונם. ג'רלד (ג'רי) דארל הוא אחד כזה. זואולוג קטן בהתהוות שהפך לימים את אהבתו לטבע ולחקר בעלי חיים לעיסוקו במציאות – זואולוגיה.

בהיותו בן עשר מגיע ג'רי עם משפחתו לאי קורפו שביוון ונכבש בקסמו של עולם הטבע והחי שיש לאי להציע. אהבתו לחקר החי, וסקרנותו הבלתי נדלית לוקחים אותו ואת הקורא למסע הרפתקאות בעולמות אחרים ולא שגרתיים. אל עולם הג'ונגל הלא מתוייר הרוחש חיים מתחת למים, אל עולם מיקרוסקופי מלא חיים מרתקים של מיני חרקים ועכבישנים, אל עולם ההסוואה של הזוחלים, אל עולם הפרחים המדברים. הוא מתבונן, חוקר, מתעד, מאמץ בעלי חיים שונים (עקעקים, שחפים, קרפדות, עקרבים, נחשים...), נעזר במדריכים ומורים מקומיים ורותם את כל משפחתו, בעל כורחה, לחגיגת האהבה שלו לטבע והבריאה. ההתבוננות של ג'רי על אורחות החי לא פוסחת על בני משפחתו. משפחה בהפרעה המנסה לתפקד בתוך כל הקקופוניה של עולם החי והתלונות, המריבות והוויכוחים הבלתי פוסקים של בני המשפחה. לארי (23), הבכור, חובב שירה וספרות, אגואיסט החושב על הנוחיות של עצמו, לא מוכן אף פעם לשאת באחריות ודואג להאשים את הסובבים אותו, וטוב שיש את אמא לשאת באשמה "זאת אשמתך המלאה, אמא.....לא היית צריכה לחנך אותנו להיות אנוכיים כל כך", לזלי (19), חובב כלי נשק וציד ומרגו (18), חובבת האופנה. ועל כולם מנצחת באיפוק אנגלי בחום היווני, אם אלמנה, חובבת ניסיונות בבישול, שלמרבה הפלא לא מאבדת את שפיותה לנוכח שיגיונותיהם ושיגעונותיהם של ילדיה.

התגליות והתצפיות של ג'רי הציפו לי את חקר בעלי החיים שהתנסיתי בו בתיכון במסגרת עבודת הביוטופ. הנושא שבחרתי היה - דבורים. ביקרתי במכוורת, ערכתי תצפיות ולמדתי על אורחות חייהן, דרכי התקשרותן, הרגלי החיזור והרבייה של המלכה ועוד. הלימוד היה מרתק ומעניין. אבל אז קרה אירוע לא נעים (בלשון המעטה) שנבע מטעות בשיפוט ואפילו סתם טיפשות. באחד מביקוריי במכוורת נכנסתי אליה ללא אמצעי המיגון המקובלים (סרבל, כפפות ומכשיר העישון). לפתע פרץ נחיל דבורים ותקף. דבורים התיישבו לי בשיער, בפנים, נכנסו לפה, לאוזניים (לאן לא...). הזמזום של הדבורים, הזעקות ונפנופי הידיים, תוך שאני מתרוצצת ומנסה לנער את הדבורים מעלי, זכורים לי עד היום. מצאתי עצמי לבסוף בבית חולים, מקבלת זריקה והנחייה ברורה מהרופאים כי מעתה ואילך עלי להיזהר מדבורים. במשך תקופה הייתי כל כך כאובה ונפוחה מעקיצות עד כדי כך שכמעט ולא היה ניתן לזהות אותי.

הספר הזה דורש מידה רבה של סבלנות (שלא תמיד נמצאה) בשביל לצלוח את הקריאה. הוא גדוש בתיאורי טבע מפורטים שהיו לעיתים טרחניים ודי משעממים, והדגש על תיאורים אלו האפיל במקצת על עיצובם של הדמויות האנושיות. עם זאת, תיאורי אורחות חיי היצורים השונים והאינטראקציה ביניהם היו מרתקים ומשעשעים - הרגלי החיזור של הצבים, הרגלי האכילה של העקרבים וריקודי החיזור, הרגלי הציד של השממיות, הרגלי הרבייה של גמל שלמה ותיאורי הקרבות בין זוחלים (שממית) לבין חרקים (גמל שלמה). גם הדיאלוגים השנונים עתירי הוויכוחים בין בני המשפחה ותיאור ההווי המקומי ומערכות היחסים האנושיות עם שלל הטיפוסים השונים באי, היו מלאי חן והומור.

אהבתו הרבה ומסירותו של ג'רי לבעלי חיים, אותם הוא מחשיב כחלק ממשפחתו, גרמו לי לתהות שאולי בשם "משפחתי וחיות אחרות" מסתתרת לה קריצה ילדותית שובבה לפיה, בעלי החיים הם משפחתי האמיתית והחיות האחרות הם בני משפחתו (או אפילו כל יצור אנושי שפגש באי) שהתנהגותם המוזרה לא שונה מזו של בעלי החיים.

ג'רי, נער אנגלי מתבגר, עובר עם משפחתו להתגורר באי קורפו וחושף בפני הקורא את בעלי החיים, הצמחים ויושבי האי בהם הוא נתקל. הוא מתאר את החיות בצורה כה חיננית, עד שאפשר ממש להרגיש את רגשותיהן ומניעיהן הכמוסים. חיות סתמיות כגון שממיות וחרקים הופכות בעיני ג'רי לעולם ומלואו. במקביל ישנה משפחתו של ג'רי - אחיו השחצנים והידענים, אחותו העסוקה בעצמה ואמו המנסה לתמרן בין כל אלה אך בסוף תמיד נכנעת לדרישותיו המופרכות של בנה לארי. הדיאלוגים בין בני המשפחה מלאים בהומור, ותאורי בעלי-החיים מעידים על האהבה העמוקה של הסופר לחיות, ומעט מזכירים את תאורי בעלי-החיים בסרטי הטבע של מוטי קירשנבוים ז"ל. יחד עם הערצתו לחיות ולסביבתן, ג'רי אוסף רבות מהחיות לביתו ולחצרו, ולא מניח להן לחיות בסביבתן, כך שנותר קונפליקט בין האהבה שלו לבעלי החיים לבין הרצון שלו לנכס אותם לעצמו.
את הספר קראתי בעודי באי קו פנגן בתאילנד. הוא נתן לי השראה להתבונן בבעלי החיים המקומיים, גם הסתמיים שבהם, וכך עקבתי אחר חרקים, קרפדה אחת, דגים וסרטנים שגיליתי בחוף. כדי להבחין בדקויות הטבע, יש להתבונן בתשומת לב בפרטים ו"לשכוח את עצמך", ואני תוהה אם אולי זו הסיבה לכך שדמותו של ג'רי הכי פחות מפותחת מבין הדמויות הספר. ג'רי הוא חוקר, הוא כולו עיניים המתבוננות החוצה. בעודי באי, ערכתי חיפוש בגוגל למילה "קורפו" ומצאתי שזהו אי מרהיב ביופיו. הלוואי וכמו ג'רי ומשפחתו, נבלה את החופשה המשפחתית הבאה בגילויו.

ילדותי מדי לטעמי ולכן נעזב