“מוכרחים לדבר על תיאה. וכדי לדבר על תיאה מוכרחים לציין ספויילרים. בכלל, כשאני חושב על זה כל סוגת הביקורת היא סוגה מצחיקה. לבקר את הספר בלי לדבר על הספר. לדבר מסביב. לפעמים כל הדיבור מסביב הזה הגיוני, בעיקר כשמדובר בספר שיצא לפני שבועיים, אבל כשמדברים על קלאסיקות כל האירוע הופך לקצת מגוחך. אם אתם מתלבטים לגבי קריאת "חיי הנישואים" מאת דוד פוגל – כל שאני יכול להגיד לכם בלי לדבר על הדבר עצמו הוא שזה ספר טוב, העברית שלו בת מאה ובכל זאת מרהיבה ונהירה באופן מוזר, ושהוא דורש סבלנות. אם אתם רוצים לשמוע עוד יש כאן ביקורות אחרות, מצויינות ממש, שאומרות את כל מה שראוי להגיד. ומעכשיו אדבר על הדבר עצמו.
ציפיתי לספר אחר וזה מעניין כי ידעתי מצויין על מה הוא מדבר: מערכת היחסים הסאדו-מאזוכיסטית של גורדוויל ותיאה בוינה של שנות העשרים. גורדוויל מתאהב בתיאה ונישא לה במהרה, למרות שלוטי מאוהבת בו וכנראה שגם הוא מאוהב בה בלי לדעת את זה. מרגע חתונתם – וגם לפני כן – תיאה מתעללת בגורדוויל פיזית ונפשית, משפילה אותו, והוא נשאר. ידעתי שזה הסיפור ובכל זאת ציפיתי למשהו אחר. הסיבה היא הכותרת: "חיי נישואים". כן, ציפיתי לזה, למשהו ברגמני כזה (אני מציין את ברגמן אבל בעצם מכיר רק את הגירסא של חגי לוי, כזה אני). לדיאלוגים כואבים, חוצבים, לניתוח רדיקלי בתופעה המוזרה הזאת, האנושית להכאיב, שהיא חיי הנישואים.
זה לא ספר על חיי הנישואים. זה ספר על אובססיה, על כוח, על אהבות נכזבות, על קשרים אנושיים, על התלות שלנו באחרים. וכשהוא מדבר על כל זה הוא משובח, הוא יפה להפליא, הוא מכאיב. אבל יש לו חולשה אחת, ענקית, שלצערי ברור לי שהיא בלטה לי ככה, ממש נכנסה לי לתוך העיניים כמו קוץ, רק בגלל שאני קורא מודרני. וזה לא שהדברים שתיכף אגיד לא היו נכונים לפני מאה שנה, כשהספר נכתב, אלא לקוראים אז לא הייתה את זווית הראייה שלי יש אחרי מהפכת ה-metoo. זה ברור לי ובכל זאת אני מרגיש צורך להוסיף את השכבה הזאת (שאולי כבר נאמרה על ידי מישהו, אבל לי בכל אופן לא יצא להיחשף אליה) בגלל שתחת כל שכבות היופי וההיסטוריה יש עניין מאוד בעייתי שאחרי מאה שנה הוא עדיין רלוונטי להחריד, עכשיו יותר מתמיד.
אני מדבר על שנאת נשים. אבל לפני שאדבר על שנאת נשים אדבר על תיאה.
בפתיחה של "טירוף" מאת לאורה רסטרפו יש ציטוט שאני לא זוכר מפי הוא ואני לא זוכר מילה במילה אבל עניינו הוא שלסופר כדאי להיזהר מגיבור לא שפוי כי גיבור כזה לא יכול לשאת באחריות על המעשים שלו. בספר ההוא, "טירוף", המטרה הייתה להפוך את הציטוט על פיהו, אבל כשקראתי את "חיי נישואים" פתאום הבנתי כמה הוא נכון. תאה הרי היא פסיכופתית. היא לא סתם אישה רעה אלא אדם לא שפוי. היא חסרת חמלה, כפי שהיא מעידה על עצמה, אבל למרות שפוגל מנסה מצד אחד לצייר אותה כמי שבוחרת לוותר על החמלה מרצון כי היא מפריעה להתהוללות, הוא נותן לה מצד שני אח פסיכופת להדהים שהורג חתולים להנאתו, כאילו מנסה להגיד שבמשפחה הזאת עובר איזה גן של אכזריות. ובכן, אין ספק שגם האח וגם האחות פסיכופתים. ומרגע שהבנתי את זה שתיאה היא לא אדם כמוני וכמוך לא ראיתי אותה יותר כאישה האכזרית שפוגל מנסה לצייר. היא אדם חולה. אני לא אומר שמחלתה מעידה על איזשהו תהליך פנימי עמוק שמצדיק את ההתנהגות שלה אלא שמחלתה מורידה ממנה אחריות.
האסון הוא שמרגע שתאה איבדה את האחריות על מעשיה הצלחתי לראות אותה פחות כדמות בשר ודם שאני אמור לשנוא ויותר כדמות שתוכננה על ידי סופר כדי שאשנא אותה. היום, לקורא המודרני, זאת חוויה מאוד קרינג'ית לראות מהן התכונות שפוגל אסף כדי להציג את תאה כאישה הנוראית שהיא: היא שוכבת עם מי שבא לה ומתי שבא לה ולפעמים עם יותר מגבר אחד, היא מציינת שגופה וחייה הפרטיים הם שלה ושלה בלבד, היא מחזיקה במשרה, היא לא מנהלת את משק הבית ולא מבשלת, היא מרגישה כאחראית הבלעדית על העובר שלה ועל עתידו ולא מערערת אותה האפשרות להפיל אותו, היא לא מרגישה מחוייבת להניק את בנה ולא מרגישה מחוייבת לטפל בו לאחר לידתו וזה טבעי מבחינתה להשאיר אותו לטיפולו של בעלה.
אילולא האכזריות הגרוטסקית אפשר היה לחשוב שתיאה היא הצלע החמישית של בנות "סקס והעיר הגדולה". אבל בספר הזה אין אילולא והאכזריות הופכת יותר ויותר קשה וולגרית עם כל אפיזודת נישואים. ייתכן שלשיטתו של פוגל שכתב את הספר אלו הם חיי הנישואים: שני אנשים שכרכו זה בחייו של זה כדי לאמלל אחד את השני. עד הדפים האחרונים גם חשבתי שאולי אני יכול לחיות עם מסר שכזה. אבל אז קורה משהו. אחרי שלוטי מתאבדת תיאה מביאה הביתה מאהב, ידידו של גורדוויל, ושוכבת איתו בזמן שגורדוויל ישן על הספה. גורדוויל, אחרי שלוש מאות ושלושים עמודים בכתב קטן של השפלות, ציות, ועונג סאדיסטי, פורץ סוף-סוף את עליבותו עם אקט ראשון של אקטיביות: הוא רוצח אותה.
לא לסוף הזה פיללתי. בזמננו אי אפשר כבר לכתוב ספר כזה שמצדיק רצח אישה על ידי בעלה. עכשיו, במרחק מאה שנה, קשה לי לנחש מה פוגל רצה שנרגיש לקראת הרצח. נרצה בו? נתנגד אליו? לפעמים רציתי שתיאה תסבול, אני מודה. בעצם, אפילו כשסיימתי לא היה ברור לי מה אני מרגיש. אני שמח? אולי. טוב לי שהנבלה מתה. אבל אז עשיתי תרגיל: אמרתי לעצמי שהספר נכתב על ידי גורדוויל בכלא. לא מספר יודע כל אלא מספר היודע מציאות אחת בלבד, נימוק אחד בלבד למעשה שלו, מפתח אחד בלבד לפרשה. וכמובן שזאת הגירסא שמוציאה אותו טוב, כך כולם עושים.
וכך מהסיפור הקטן, המאוד ספיציפי והלא נורמלי הזה - ובתיווכה של הכותרת הרחבה, החובקת כל והאבסטרקטית שניתנה לו - עולה מהספר אמירה שלא אהבתי על נשים סוררות. אבל זהו להיום. המשך לביקורת, אפ תרצו, תוכלו למצוא במבזקי החדשות של תוכניות הבוקר.”
