ביקורת ספרותית על גורילות בערפל מאת דיאן פוסי
ספר מעולה

---

(הערה: הסקירה מתייחסת לספר באנגלית)

מה הייתם מוכנים להקריב כדי להגשים חלום? - להתנתק מבני המשפחה לתקופה ארוכה? לקחת הלוואה משמעותית מהבנק, שיקח לכם שנים להחזירה? לוותר על איבר מגופכם? כדי לדעת מה דיאן פוסי היתה מוכנה לעשות תצטרכו לקרוא את הספר או את הספויילרים :-)

בעבר סקרתי את ספרה של ג'יין גודול (Jane Goodall), "אני והשימפנזים" (In the Shadow of Man), אשר עסק בחייהם של השימפנזים בשפך נהר הגומבה בטנזניה. הספר הנוכחי עוסק במחקרה של חוקרת מפורסמת אחרת, דיאן פוסי (Dian Fossey), אשר חקרה את גורילות ההרים בזאיר (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) וברואנדה, בפארק הכולל בתחומו את שרשרת הרי הגעש Virunga. מעניין ששתי החוקרות האלה היו חסרות רקע אקדמי בתחום חקר בעלי החיים לפני שהחלו במחקרן, אך דר' ליקי זיהה אצלן את התשוקה ויכולת הדבקות במטרה.

פוסי פותחת בתיאור נסיבות הגעתה לאיזור ומתייחסת לחוקרים שקדמו לה. בהמשך היא מתארת כיצד למדה לערוך את המחקר, את הקמת מרכז המחקר ברואנדה, תיאור הקשיים שנתקלה בהם, המבקרים השונים במרכז המחקר, היחס של השלטונות אליה, ההתנהגות והאמונות של האוכלוסייה המקומית ועוד. עיקר הספר עוסק במחקר גורילות ההרים (Gorilla gorilla beringei), אשר מונות כ-240 פריטים (לעומת שני סוגי גורילות השפלה שמונות כמה אלפים) – מבנה הקבוצות וההיררכיה בהן, התנהגויות של גורילות במעמדות/מינים/גילאים שונים, אינטראקציה בין קבוצות שונות ועוד.

יש בספר קטעים קלילים ומשעשעים, הרפתקאות שלא היו מביישות את אינדיאנה ג'ונס, פקידים מושחתים וכל מה שהייתם מצפים מאפריקה. עם זאת, יש בו גם קטעים פחות קלילים, הכוללים מחלות, מוות ויריבויות בין קבוצות הגורילות ואף בתוך הקבוצות.
הבדל מרכזי בין הספר הזה לספרה של גודול הוא ההתייחסות לצייד ולהשפעתו הרבה על הגורילות. הגורם הזה מלווה את הספר לכל אורכו ומשרה עגמומיות שנעדרה מספרה של גודול. בנוסף לכך, הספר מעמיק קצת יותר ונכנס לעיתים גם לפרטים הקטנים, שאולי לא יעניינו כל אחד, ולכן אמליץ עליו בעיקר לחובבים רציניים של בעלי חיים.

יש גם סרט הנושא את שמו של הספר, אבל הוא פחות מעמיק ומעניין, ואף כולל המצאות שלא קיימות בספר.




***** ספויילרים *****




לגבי השאלה ששאלתי בפתיחה, לפוסי, מטפלת בעיסוק אמריקאית, היה חלום לבקר באפריקה. לאחר לקיחת הלוואה מהבנק, היא יצאה לספארי באפריקה ונפגשה עם דר' לואי ליקי, מי שיזם את המחקר של ג'יין גודול. הוא התרשם ממנה ולקח אותה לבקר באתר שבו התגלה מאובן של ג'ירפה, ושם היא עשתה את הפדיחה הראשונה, כאשר נפלה לתוך החפירה, נפצעה והקיאה על המימצא:

As if this wasn’t humiliating enough, I had to be ignominiously hauled out of the gorge, piggyback style, by disgusted members of the Leakeys’ staff.

מסתבר שהאירוע הזה לא מנע מדר' ליקי להציע לה לבצע את מחקר השדה של גורילות ההרים, אך הוא אמר לה שהיא חייבת להסיר את התוספתן לפני שהיא יוצאת לשהות ארוכה כזאת בשטח. פוסי לא שאלה יותר מדי שאלות ורצה לבצע את ניתוח הסרת התוספתן. בשובה מבית החולים היא קיבלה מכתב מדר' ליקי:

Actually there really isn’t any dire need for you to have your appendix removed. That is only my way of testing applicants’ determination .

על זה כתבה פוסי: This was my first introduction to Dr. Leakey’s unique sense of humor

עד כמה שהעניין הזה נראה הזוי, אפשר להבין את חששו של דר' ליקי כאשר רואים בהמשך את התרשמותה של פוסי עצמה מחלק מהאנשים שהגיעו לעזור במרכז המחקר, אך לא הצליחו להסתגל לחיים שם וממש פיתחו דכאון ותופעות פיזיות של מחלה :

I was yet to learn that the symptoms manifested by persons who were to arrive at Karisoke and find themselves unable to adapt to the work at camp or census studies were strikingly similar to those of some astronauts undergoing isolation-training for outer space missions. The malaise may include sweating, uncontrollable shaking, short-term fevers, loss of appetite, and severe depression combined with prolonged crying spells. I termed the condition “astronaut blues,” a very real sickness. Once I realized just how seriously it affected some individuals, I never tried to encourage them to remain at camp and pursue field work.

פוסי שגייסה אנשים לביצוע מיפקד של אוכלוסיית הגורילות הבינה שלא כולם הינם אנשי ברזל נחושים וחדורי מוטיבציה כמוה, המוכנים לקשיים של טיפוס מאומץ במדרונות בוציים, שינה בשק שינה לח, כאשר בבוקר ממתינים לך מכנסיים ומגפיים ספוגי מים וארוחה המורכבת מקרקרים לא טריים.

היא התחילה כחוקרת "ירוקה", שעושה טעויות ולא יודעת אפילו לזהות את כיוון ההליכה של הגורילות, והפכה למומחית בתחום, תוך הבנה מעמיקה של אורח החיים ושל היחסים בתוך קבוצת הגורילות ופיתוח של אופני ההתקרבות אליהן (התקרבות בהליכה על ארבע תוך השמעת קולות מרגיעים, שנהוגים אצל הגורילות, "אכילה" של עלים וכו'). היא העבירה הדרכות לסטודנטים ולאנשים המקומיים שהיו בצוותה, ואף הקימה משמרות נגד ציידים שהרסו מלכודות והחרימו נשק שמצאו.

מבחינת ההיררכיה, יש בכל קבוצת גורילות שליט אחד שהוא silverback - זכר בוגר מינית שהוא בדכ"ל בעל כל זכויות הרבייה עם כל הנקבות הבוגרות (לפעמים יש גם silverbacks נוספים בקבוצה), יש גם blackback - זכר שאינו בוגר מינית, אשר עוזר למנהיג, כמה נקבות בוגרות וכמה צאצאים בגילאים שונים. ישנם מקרים של אינטראקציות אלימות בין קבוצות, שבהם גם יש מעבר של נקבות מקבוצה לקבוצה. זכרים שאין להם אפשרות להתפתח בתוך הקבוצה המקורית שלהם מתחילים לשוטט לבדם בנסיון להקים קבוצה חדשה.

בקרב הגורילות אפשר לזהות התנהגויות שנראות אנושיות, כגון חיבוקים של בני המשפחה, העלבויות של צעירים שנוזפים בהם, משחקים ומעשי שובבות של התינוקות. פוסי מציגה הבדלים בין הקבוצות ואף בין הגורילות בתוך הקבוצה כאשר לכל אחת יש אופי מיוחד. בין הקבוצות יש כאלה שהן יותר הומוגניות עם קשרי דם חזקים, אשר אליהן קשה יותר להכניס גורילה זרה, בעוד שבקבוצה שאין בה קשרי דם חזקים קל יותר לגורילה זרה להשתלב, בלי לקבל נשיכות והצקות מגורילות אחרות. אחת התופעות שלא נתקלתי בה במחקר השימפנזים של גודול הוא Infanticide - רצח תינוקות - זכר שליט שמספח אליו נקבה הורג לעיתים את התינוק שנולד לה מזכר אחר, וכך מרחיק גנים זרים מקבוצתו וגורם לנקבה להיות מוכנה לכניסה להיריון ממנו. אצל השימפנזים היו מקרים של תקיפת גורים של חיות אחרות, אך לא נתקלתי במקרים כמו אלה שהיו אצל הגורילות של הרג צאצאים מהקבוצה עצמה.

למרות הקשיים, פוסי חשה כל הזמן תחושה של השתאות והודיה על כך שנפל בחלקה לחזות ביפי הטבע ובאורח חייהן של הגורילות:

When contemplating the vast expanse of uninhabited, rugged, mountainous land surrounding me and such a wealth of wilderness for my backyard, I considered myself one of the world’s most fortunate people.
It was impossible to feel lonely. The night sounds of the elephants and buffalo, who had come to drink at nearby Camp Creek, combined with the squeaky door-screech choruses of the tree hyrax (Dendrohyrax arboreus), encompassed me as part of the tranquility of the nights. Those were magical times.

למרות שהספר עוסק גם במחלות, באירועים שליליים ובמקרי מוות, שנגרמו הן על ידי ציידים והן על ידי הגורילות עצמן, פוסי, שכונתה על ידי המקומיים בשם Nyiramachabelli ("הזקנה שגרה ביער ללא גבר"), הצליחה להאיר בהומור התנהגויות של אנשים ובעלי חיים, ואף לראות את היופי שבחיים המשפחתיים של הגורילות:

By now all the family…were gently snoring in a compact little nesting circle. At that moment I could not think of any place in the world where I would rather be than sitting in the midst of Group 4, as satisfied with the sun and the seclusion as the gorillas were.

εϊз

9 קוראים אהבו את הביקורת

אהבת?

» ביקורות נוספות של פרפר צהוב
» ביקורות נוספות על גורילות בערפל