#
כשקראתי את ספרה הקודם של הארו "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" נהניתי מאד. אהבתי את הדמיון המקורי, את העולם שהיא בראה ותיארה, את הרעיונות היפים ואת הכתיבה הרומזנית. היה לי ברור שאקרא את ספרה השני. אבל אבוי, אכזבה.
מדובר בסוג של היסטוריה חלופית. הזמן - המאה ה-19, המיקום – עיר בשם ניו סיילם שהחליפה את סיילם העתיקה (זאת עם משפטי המכשפות) שנחרבה. הנפשות הפועלות – מכשפות בכוח או בפועל. הנושאים עליהם היא כותבת – פמיניזם. סופרז'יסטיות מעורבות במעשי כשפים. בנוסף לחוסר זכויות בסיסי לנשים, היא מתארת נשים עניות, פועלות בבתי-חרושת, העובדות שעות רבות, משתכרות רבע משכרו של פועל (שגם הוא מקבל שכר רעב) ילדות מתחילות לעבוד שם מגיל 4 ... תיאורים אלה נכונים לאותה תקופה. בנוסף על ניצול הפועלות עוסקת הארו בשלל נושאים אופנתיים היום: יחסים להט"בים (במאה ה-19, כן?), גזענות כלפי שחורים באותה תקופה מגונה כמו בתקופתינו. הטרדה והתעללות מינית. משפחות לא מתפקדות, שיכרות ואלימות. האירועים טבולים במעשיות המבוססות על אגדות עם מוכרות. אלא שהארו עושה מעשים מגונים באגדות העתיקות, משנה את תוכנן ובעיקר את סופן. את האגדות פירסמו ה"אחיות גרים"... העדפה מתקנת, ברוח התקינות הפוליטית.
כל פרק נפתח במעין שיר ילדים מחורז. זה היה חינני ויצר קשר לא מגושם בין המציאות לכישוף, בניגוד לשאר הסיפור.
מה הפריע לי? פחות או יותר הכל. המיש-מש שהארו עשתה כדי להכניס לסיפורה כמה שיותר נושאים חברתיים, שיש עליהם קונסנזוס היום. הגסות בה היא הופכת את האגדות הישנות לסיפור שמחזק את האג'נדה שלה. חוסר הכבוד לאחים גרים והפיכתם ל"אחיות". הסיפור הלא-קוהרנטי שבכל פעם שהוא נתקע היא שולפת מעשה-כשפים וסיפור צדדי. ובעיקר הדמויות הנשיות הצודקות בזעמן ודמויות הגברים הדוחות המייצגות רוע, אכזריות וטפשות...
לא סיימתי את הספר. קראתי בערך את חציו וחשבתי שבשביל להתעצבן מספיקה לי הפוליטיקה הישראלית הנוכחית, שאפשר לשמוע אותה בחינם (אם כי כשהחשבון יוגש הוא יהיה יקר מאד גם לאסקפיסטים כמוני). התעצבנתי, לא סיימתי, כתבתי, דירגתי.


















