זוהי סדרת ספרים. מצאתי את כולה בערימה גבוהה בחדר האשפה בבניין של השכנים. מה עשיתי בחדר האשפה בבניין של השכנים? אני גר בהרצליה, ויש אצלנו הפרדת אשפה בכל בניין (נייר, אריזות פלסטיק, בגדים וכו'). לאחרונה גיליתי שרוב התושבים לא מכבדים את הפרדת הפסולת, וזורקים לפחים הירוקים מכל הבא ליד. אז החלטתי להתנדב ולהוציא מהפחים הירוקים את הבקבוקים ולהעביר אותם לפחים הכתומים של הפלסטיק (ואת הניירות לפחים הכחולים של הנייר וכן הלאה). אני לא מרגיש כי זה בזבוז זמן, כי זה נותן לי תעסוקה, ובזמן הזה אני שומע באוזניות את התורה בערבית (כן כן, לא את הקוראן, את התורה שלנו) ולומד ערבית... כך אני נהיה גם ספרא וגם סייפא.
כשמצאתי את הספרים מאוד התרגשתי, כי אף פעם לא קראתי ספרי ילדים חרדים, ועניין אותי לקרוא. ידעתי כי הספרות הדתית למבוגרים פשטה והתפשטה (בקיצור ירדה מהפסים), והייתה לי תקווה כי בספרות הילדים תמצא הישועה. בראש הדהדו לי כמובן הקריאות שאומרות שזוהי ספרות מגוייסת, אך כהרגלי ביטלתי אותם במחי יד. (עובדה שגם בתקופת שיא הקומוניזם של סטלין, נכתבה ברוסיה ספרות מצוינת, בפיקוח הצנזורה, למשל בולגקוב).
והספר? היה מעניין לקריאה. בקצרה זהו אוסף סיפורים קצרים, בהם כל פעם ילד אחר (לא לגמרי אחר, כולם חרדים) מספר על עצמו, משפחתו, וחייו. בעיקר אהבתי את המעורבות החברתית של הדמויות (הילדים) ואת אי אדישותם כלפי הסובב אותם. אמנם לא מדובר פה בפסגת הפיוט, אך לדעתי זוהי קריאת מומלצת עבור ילדים חילוניים , שהודות לספר יכירו את הצד האחר (הדתי) של החברה וייתכן כי הדבר יביא לקירוב לבבות.
להגיד שהספר גרם לי להפסיק להתעסק בזבל ולהתמסר לקריאה?
את זה , לצערי, לא אוכל לומר.. אך כולי תקווה שיום אחד ספר כזה יגיע לידיי
וגם אם יתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא.


















