שמונה מאות שנים הן הרבה זמן לביקור
-----------------------------------

"שמעתי את השגריר וייס בשוּק, הוא אדם טוב, אפילו אם הוא יהודי. הוא אמר שהוא עדיין חש געגועים לפולין, שבה חיו יהודים במשך שמונה מאות שנים. אני לא רוצה להצדיק אף אחד, אבל את גם צריכה להבין ששמונה מאות שנים הן הרבה זמן לביקור ולא כל אחד חייב לאהוב את זה."

(עובד עיריית ידוובנה בשיחה עם אנה ביקונט לאחר ביקורו של שגריר ישראל בפולין, שבח וייס)


לא מזמן סקרתי את הספר "שכנים" של יאן טומאש גרוס משנת 2000, אשר דן בשריפתם של היהודים באסם בעיר ידוובנה (Jedwabne) בפולין ב-10 ביולי 1941, כמו גם באירועים דומים בערים הסמוכות ראדז'ילוב (Radziłów) ווואנסוש (Wąsosz), כאשר כל האירועים האלה בוצעו על ידי האוכלוסיה המקומית. בעקבות הספר התעורר ויכוח סוער בפולין האם האירועים האלה בוצעו על ידי פולנים או על ידי גרמנים, ואף נפתחה חקירה נגד גרוס בחשד לפגיעה בשמה הטוב של פולין.

אנה ביקונט, עיתונאית של העיתון הפולני Gazeta Wyborcza, קראה את ספרו של גרוס והחליטה לחקור את העניין לעומקו. במשך כמה שנים היא אספה עדויות של אנשים בשיחות אישיות בפולין, בישראל, בארה"ב ובדרום אמריקה, קראה עדויות בארכיונים בפולין ובארכיון "יד ושם", ובשנת 2004 פרסמה את הספר הזה.

על ידי מתן מבט כולל, ובעיקר על ידי ירידה לפרטים הקטנים, מצליחה אנה ביקונט להציג תקופות, אירועים והלכי רוח, שאפשר להבין אותם מתוך מה שהאנשים אומרים ומתוך מה שאינם אומרים, מתלונות, מהחשש לדבר, ואף מההשמצות שהיא זוכה לחוות בעצמה כיהודיה.

תפישות נפוצות אצל תושבי נפת לומז'ה על היהודים (תמיד היהודים כקולקטיב, לא כאינדיבידואלים):

- היהודים הם זרים. לעיתים נדירות יש בספר מי שמתייחס לפולנים יהודים ולפולנים קתולים. בדרך כלל מבדילים בין יהודים לבין פולנים, כאילו היהודים אינם פולנים. זה תואם את תפישתה של המפלגה הלאומית האנטישמית בראשותו של רומן דמובסקי, שראתה רק בקתולים פולנים אמיתיים, ואשר זכתה לתמיכה משמעותית בקרב האוכלוסיה ובקרב אנשי הדת הקתולית באזור ידוובנה. הציטוט של עובד העיריה שהבאתי לעיל הוא אמירה עדינה יחסית, וסביר שהדובר אפילו לא רואה את עצמו כאנטישמי.

- יהודים הרגו את ישו (נציגי הכנסיה דואגים להעביר להם את המסר הזה שוב ושוב)

- יהודים משתמשים בדם של נוצרים להכנת מצות (כשילד לא רצה לישון ההורים היו מפחידים אותו שיהודים יכינו ממנו מצות. נראה שהיו כפריים שבאמת האמינו בכך)

- היהודים רוצים פיצויים מפולין והם משתמשים בכספם לשלוט בפולין. ההסטוריון האנטישמי אנדז'י לֶשֶק שצ'שניאק (Andrzej Leszek Szcześniak) טען בכנס בוורשה שהיהודים משתמשים בהיסטריה של ידוובנה במטרה להמם את העם הפולני ולהוציא ממנו 65 מיליארד דולר במסגרת עסקי השואה.

- ליהודים יש זהב וכסף רב. מי שעוזר ליהודים בהכרח עושה זאת תמורת זהב יהודי

- היהודים היו מודיעים של ה-NKVD והם הכינו רשימות של פולנים להגלייה. היו טענות הזויות שיהודים הגיעו חמושים ברובים יחד עם נציגי ה-NKVD לבתי שכניהם. היה אף מי שטען ששמואל וסרשטיין (עד לטבח בידוובנה) עינה את אביו בשנות ה-50 במסגרת עבודתו בשירות החשאי הסובייטי. יש עם זה רק בעיה קטנה אחת – באותה תקופה שמואל וסרשטיין כבר היה ביבשת אמריקה. בעיה מרכזית היתה שלא רק תושבי ידוובנה העלילו עלילות קולקטיביות כאלה על היהודים, אלא שהיו היסטוריונים כפרופסור טומאש סטז'מבוש (Tomasz Strzembosz), שהשתמש באמירות כוללניות על כך שהיהודים עבדו עם המשטרה החשאית הסובייטית, תוך הסתמכות על עדים מפוקפקים והסקת מסקנות מרחיקות לכת. כך למשל, הוא האשים את שמואל וסרשטיין בכך שעבד כביכול עבור המשטרה החשאית, מבלי שהיתה לו כל הוכחה ממשית לכך. האמירות האלה התקבלו בהתלהבות על ידי הציבור האנטישמי שראה בו סמכות.


ביקונט מצליחה להעביר היטב את הרקע לאירועי הטבח ב1941, שלא צמחו יש מאין. דרך סיפוריהם האישיים של האנשים, יכול הקורא לתפוש את האווירה שבה חיו יהודים באזור הזה של פולין - תיאור התחושה של תלמיד יהודי בבית ספר אנטישמי, של בעל אדמות יהודי שנאסר עליו להחזיק בקרקע, של סוחר שבריונים הטילו חרם על קניה מחנותו, או של אנשים הנחבאים בבתיהם בעוד שברחוב עוברת תהלוכה דתית ששרים בה "אלוהים, שחרר את פולין מיהודיה". אנה אף מציגה את חוויית הכיבוש הסובייטי מבחינת היהודים ומבחינת הקתולים, שחזור של מעשי הטבח בידוובנה ובראדז'ילוב, הבנה של הפוליטיקה הפנימית בעיריית ידוובנה ושל התפישות השוררות בקרב התושבים, ולבסוף גם את דו"ח החקירה שכתב רדוסלב איגנטייב מהמכון לזיכרון לאומי.

בניגוד להסטוריונים שהוזכרו לעיל, אנה השתמשה בשיטות של הצלבת עדויות ובשכל ישר ולא נחפזה לקבל את העדויות ככתבן וכלשונן, תוך הבנה שייתכן שהעדים שיקרו ביודעין או עירבבו זכרון אמיתי עם מידע שקיבלו ממקור אחר. היא אינה מנסה לייפות את המציאות, ואם יהודי שהיה קורבן לרדיפה ממציא סיפורים או מבצע מעשי נוכלות, היא תציג אותו כפי שהוא. היא גם מצליחה להראות את שיטת ההתקפה כהגנה של המקומיים - כאשר מדברים על הטבח במקומות האלה, ישנם שמסיטים את זה לכיוון "היהודים היו מודיעים של הסובייטים". אם מישהו מבין תושבי המקום מספר מה קרה, מאיימים עליו, מתרחקים ממנו ולעיתים קרובות מדביקים לו או לקרובי משפחתו פשע דמיוני כלשהו.

שם הספר באנגלית "The Crime and the Silence" נובע מדבריו של ולדיסלב טוצקי (Władysław Tocki) העורך הראשי של Tygodnik Kontakty (Contacts Weekly), אשר בו התפרסם עניין הטבח בידוובנה כבר בשנות השמונים. הוא סיפר לאנה ביקונט שהוא ידע על מה שקרה בידוובנה כבר לפני 20 שנה בעקבות שיחה עם מורה מקומי להיסטוריה שאמר לו שכמעט לכל אחד בידוובנה היתה יד בדבר, ולכן אף אחד לא ידבר איתו. כשניסה לדבר עם המקומיים הוא נתקל בשתיקה. לדבריו אם הגרמנים היו אלה שעשו את הטבח, לא היתה צריכה להיות לתושבי ידוובנה בעיה לדבר על כך:
I tried to talk to the locals but hit a wall of silence. If it had been the work of the Germans, I’m sure they would have talked about it. They confirmed the fact of the crime in every aspect of their behavior. The key evidence was the silence.

לאנה ביקונט יש תובנות מעניינות על הנושאים שבהם עוסק הספר, והוא מומלץ למי שמתעניין בשואה. אני ממליץ לפני כן לקרוא את ספרו של גרוס כרקע תמציתי לאירועים.

Ƹ̵̡Ӝ̵̨̄Ʒ

שמונה מאות שנים הן הרבה זמן לביקור
-----------------------------------

"שמעתי את השגריר וייס בשוּק, הוא אדם טוב, אפילו אם הוא יהודי. הוא אמר שהוא עדיין חש געגועים לפולין, שבה חיו יהודים במשך שמונה מאות שנים. אני לא רוצה להצדיק אף אחד, אבל את גם צריכה להבין ששמונה מאות שנים הן הרבה זמן לביקור ולא כל אחד חייב לאהוב את זה."

(עובד עיריית ידוובנה בשיחה עם אנה ביקונט לאחר ביקורו של שגריר ישראל בפולין, שבח וייס)


לא מזמן סקרתי את הספר "שכנים" של יאן טומאש גרוס משנת 2000, אשר דן בשריפתם של היהודים באסם בעיר ידוובנה (Jedwabne) בפולין ב-10 ביולי 1941, כמו גם באירועים דומים בערים הסמוכות ראדז'ילוב (Radziłów) ווואנסוש (Wąsosz), כאשר כל האירועים האלה בוצעו על ידי האוכלוסיה המקומית. בעקבות הספר התעורר ויכוח סוער בפולין האם האירועים האלה בוצעו על ידי פולנים או על ידי גרמנים, ואף נפתחה חקירה נגד גרוס בחשד לפגיעה בשמה הטוב של פולין.

אנה ביקונט, עיתונאית של העיתון הפולני Gazeta Wyborcza, קראה את ספרו של גרוס והחליטה לחקור את העניין לעומקו. במשך כמה שנים היא אספה עדויות של אנשים בשיחות אישיות בפולין, בישראל, בארה"ב ובדרום אמריקה, קראה עדויות בארכיונים בפולין ובארכיון "יד ושם", ובשנת 2004 פרסמה את הספר הזה.

על ידי מתן מבט כולל, ובעיקר על ידי ירידה לפרטים הקטנים, מצליחה אנה ביקונט להציג תקופות, אירועים והלכי רוח, שאפשר להבין אותם מתוך מה שהאנשים אומרים ומתוך מה שאינם אומרים, מתלונות, מהחשש לדבר, ואף מההשמצות שהיא זוכה לחוות בעצמה כיהודיה.

תפישות נפוצות אצל תושבי נפת לומז'ה על היהודים (תמיד היהודים כקולקטיב, לא כאינדיבידואלים):

- היהודים הם זרים. לעיתים נדירות יש בספר מי שמתייחס לפולנים יהודים ולפולנים קתולים. בדרך כלל מבדילים בין יהודים לבין פולנים, כאילו היהודים אינם פולנים. זה תואם את תפישתה של המפלגה הלאומית האנטישמית בראשותו של רומן דמובסקי, שראתה רק בקתולים פולנים אמיתיים, ואשר זכתה לתמיכה משמעותית בקרב האוכלוסיה ובקרב אנשי הדת הקתולית באזור ידוובנה. הציטוט של עובד העיריה שהבאתי לעיל הוא אמירה עדינה יחסית, וסביר שהדובר אפילו לא רואה את עצמו כאנטישמי.

- יהודים הרגו את ישו (נציגי הכנסיה דואגים להעביר להם את המסר הזה שוב ושוב)

- יהודים משתמשים בדם של נוצרים להכנת מצות (כשילד לא רצה לישון ההורים היו מפחידים אותו שיהודים יכינו ממנו מצות. נראה שהיו כפריים שבאמת האמינו בכך)

- היהודים רוצים פיצויים מפולין והם משתמשים בכספם לשלוט בפולין. ההסטוריון האנטישמי אנדז'י לֶשֶק שצ'שניאק (Andrzej Leszek Szcześniak) טען בכנס בוורשה שהיהודים משתמשים בהיסטריה של ידוובנה במטרה להמם את העם הפולני ולהוציא ממנו 65 מיליארד דולר במסגרת עסקי השואה.

- ליהודים יש זהב וכסף רב. מי שעוזר ליהודים בהכרח עושה זאת תמורת זהב יהודי

- היהודים היו מודיעים של ה-NKVD והם הכינו רשימות של פולנים להגלייה. היו טענות הזויות שיהודים הגיעו חמושים ברובים יחד עם נציגי ה-NKVD לבתי שכניהם. היה אף מי שטען ששמואל וסרשטיין (עד לטבח בידוובנה) עינה את אביו בשנות ה-50 במסגרת עבודתו בשירות החשאי הסובייטי. יש עם זה רק בעיה קטנה אחת – באותה תקופה שמואל וסרשטיין כבר היה ביבשת אמריקה. בעיה מרכזית היתה שלא רק תושבי ידוובנה העלילו עלילות קולקטיביות כאלה על היהודים, אלא שהיו היסטוריונים כפרופסור טומאש סטז'מבוש (Tomasz Strzembosz), שהשתמש באמירות כוללניות על כך שהיהודים עבדו עם המשטרה החשאית הסובייטית, תוך הסתמכות על עדים מפוקפקים והסקת מסקנות מרחיקות לכת. כך למשל, הוא האשים את שמואל וסרשטיין בכך שעבד כביכול עבור המשטרה החשאית, מבלי שהיתה לו כל הוכחה ממשית לכך. האמירות האלה התקבלו בהתלהבות על ידי הציבור האנטישמי שראה בו סמכות.


ביקונט מצליחה להעביר היטב את הרקע לאירועי הטבח ב1941, שלא צמחו יש מאין. דרך סיפוריהם האישיים של האנשים, יכול הקורא לתפוש את האווירה שבה חיו יהודים באזור הזה של פולין - תיאור התחושה של תלמיד יהודי בבית ספר אנטישמי, של בעל אדמות יהודי שנאסר עליו להחזיק בקרקע, של סוחר שבריונים הטילו חרם על קניה מחנותו, או של אנשים הנחבאים בבתיהם בעוד שברחוב עוברת תהלוכה דתית ששרים בה "אלוהים, שחרר את פולין מיהודיה". אנה אף מציגה את חוויית הכיבוש הסובייטי מבחינת היהודים ומבחינת הקתולים, שחזור של מעשי הטבח בידוובנה ובראדז'ילוב, הבנה של הפוליטיקה הפנימית בעיריית ידוובנה ושל התפישות השוררות בקרב התושבים, ולבסוף גם את דו"ח החקירה שכתב רדוסלב איגנטייב מהמכון לזיכרון לאומי.

בניגוד להסטוריונים שהוזכרו לעיל, אנה השתמשה בשיטות של הצלבת עדויות ובשכל ישר ולא נחפזה לקבל את העדויות ככתבן וכלשונן, תוך הבנה שייתכן שהעדים שיקרו ביודעין או עירבבו זכרון אמיתי עם מידע שקיבלו ממקור אחר. היא אינה מנסה לייפות את המציאות, ואם יהודי שהיה קורבן לרדיפה ממציא סיפורים או מבצע מעשי נוכלות, היא תציג אותו כפי שהוא. היא גם מצליחה להראות את שיטת ההתקפה כהגנה של המקומיים - כאשר מדברים על הטבח במקומות האלה, ישנם שמסיטים את זה לכיוון "היהודים היו מודיעים של הסובייטים". אם מישהו מבין תושבי המקום מספר מה קרה, מאיימים עליו, מתרחקים ממנו ולעיתים קרובות מדביקים לו או לקרובי משפחתו פשע דמיוני כלשהו.

שם הספר באנגלית "The Crime and the Silence" נובע מדבריו של ולדיסלב טוצקי (Władysław Tocki) העורך הראשי של Tygodnik Kontakty (Contacts Weekly), אשר בו התפרסם עניין הטבח בידוובנה כבר בשנות השמונים. הוא סיפר לאנה ביקונט שהוא ידע על מה שקרה בידוובנה כבר לפני 20 שנה בעקבות שיחה עם מורה מקומי להיסטוריה שאמר לו שכמעט לכל אחד בידוובנה היתה יד בדבר, ולכן אף אחד לא ידבר איתו. כשניסה לדבר עם המקומיים הוא נתקל בשתיקה. לדבריו אם הגרמנים היו אלה שעשו את הטבח, לא היתה צריכה להיות לתושבי ידוובנה בעיה לדבר על כך:
I tried to talk to the locals but hit a wall of silence. If it had been the work of the Germans, I’m sure they would have talked about it. They confirmed the fact of the crime in every aspect of their behavior. The key evidence was the silence.

לאנה ביקונט יש תובנות מעניינות על הנושאים שבהם עוסק הספר, והוא מומלץ למי שמתעניין בשואה. אני ממליץ לפני כן לקרוא את ספרו של גרוס כרקע תמציתי לאירועים.

Ƹ̵̡Ӝ̵̨̄Ʒ