יש ציטוט של Paul Sweeney שאני אוהבת, והוא הולך ככה: You know you've read a good book when you turn the last page and feel a little as if you have lost a friend.
זה בדיוק מה שהרגשתי כשהפכתי את הדף האחרון. התאהבתי ביסמין, גיבורת הסיפור, והרגשתי לא רק שאיבדתי חברה, אני גם מייחלת לחברה כזו בחיים האמיתיים. אהבתי את הראש שלה, את ראשי התיבות שהיא מצמידה לכל זוג אליו הגיעה כדי לתכנן להם בית, הייתי מתה, מתה (!) להציץ בארון המיוחד שלה של דברי הנייר, אותו תכננה במיוחד אצל נגר. אם יש דבר שאני לא עומדת בפניו זה דברי נייר. פנקסים, מחברות, סימניות, גיליונות נייר למיניהם. אבל בעיקר הייתי יודעת לכבד את הבחירות שלה, ולא אומרת לה שהיא חייבת לעשות X או Y. הדבר היחידי שהיא חייבת זה לחיות את חייה בדיוק כמו שהיא רוצה.
יסמין היא אדריכלית מצליחה, בשנות הארבעים שלה, רווקה שלא במערכת זוגית, וללא ילדים. ביום בו החליטה לקחת פסק זמן מתכנון בתים עבור אחרים, החיים מפגישים אותה עם האקס המיתולוגי, יוחאי, המבקש ממנה לתכנן לו ולאשתו את בית חלומותיהם. דרך סיפור תכנון הבית, נפרש בפני הקורא סיפור היכרותם של יסמין ויוחאי, כשהווה ועבר נכרכים זה בזה. אהבתי את ההקבלה הזו של תכנון בית לענייני הלב. שניהם עוסקים בפְּנִים, בשניהם יש חדרים הזקוקים לסידור תמידי ויד מכוונת. שניהם צריכים את הגבולות כדי שיישמרו הארגון והסדר.
יסמין, שעבודתה דורשת ממנה דיוק, ויודעת לעשות את עבודתה by the book, הרי שבחייה הפרטיים היא משליכה מעליה את כל אלו, לא הולכת אחרי הנורמות, וחיה את חייה על פי המפרט אותו שירטטה לעצמה המותאם לה ולאורחותיה. היא, שתכננה לאחרים בתים, ארגנה להם את החללים לפי התוכנית, תחמה ואיכלסה אותם בחדרים, העדיפה את המרחב האישי שלה פנוי מכל קשר, ובעיקר מכל מחויבות.
הספר מאוד מאוד ישראלי, שלנו, ועלינו. כי אם כבר בית - לטעמי האישי הכוונה פה היא לבית במובן היותר שורשי ונרחב של המילה. בית, לא רק במובן של קירות וגג, אלא גם אדמה, ושייכות. יחסי יהודים וערבים, דו קיום, יחס החברה המאוד שמרנית שלנו למשפחתיות, אנחנו חברה שאוהבת לראות זוגות זוגות ומרימה גבה כשתפגוש רווקה שלא בזוגיות מבחירה, ואותה גבה תתרומם עוד למעלה כשאותה אחת תספר שהיא לא רוצה ילדים מבחירה.
על כל אלו כתבה ורד גלאון סיפור יפהפה שזועק כנות וישירות, ולכל פרק נתנה כותרת מתוך האוגדן כתב כמויות, הלא הוא התנ"ך של עולם הבנייה. כל כותרת כזו מתכתבת עם חייה של יסמין, ושוב, ההקבלה המדויקת לחיים עצמם.
וקצת על הכריכה: הכי טבעי היה לחשוב שציור הבית על הכריכה מותאם לתוכן. וכן, הוא גם כזה. בציור העדין הזה של מיכל לויט, ישנו הבית שעומד בצד, קצת חסר פרופורציה אל מול המרחב התכול המקיף אותו. אני ראיתי בבית הזה את יסמין. עומדת בצד, תמיד קצת נבדלת, לא הולכת עם הזרם, לא רוצה להשתייך לעדר. כי כזו היא יסמין. היא לא רוצה שום דבר שיקשור אותה בכבלים. ככה בדיוק היא צריכה את המרחב האישי שלה. נקי וחף מכל דבר שיפקיע אותו ממנה.
אני מאוד אוהבת את הספרים של בית ההוצאה שתים, והספר הזה הוא אחד היפים שיצאו בהוצאה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
