“בית של אחרים התחלתי לקרוא ספר ששנים בקשתי, כזה שתויג אצלי כחייבים, אך משפטיו התפוגגו, וסרבו להתחבר במוחי כשלמות אחת, מה שגרם לי לבהלה קטנה, האם אבדתי את יכולת הריכוז החיונית לקריאה? היה ברור לי שיש דברים בחיים שמטרידים, אבל דווקא ברגעים כאלה אני זקוק יותר מכל, לספר כחבר מנחם. בסוף החלטתי לקרוא ספר לא עבה, שלא יטביע אותי בין דפיו, המאפשר התמסרות קלה, המסודר בצורה בהירה, בפרקים קצרים הכתובים בשפה קולחת ויפה. הספר שאותו מצאתי, הוא כתב כמויות של ורד גלאון, שאפילו לצבע הכריכה שלו התכלת יש השפעה מרגיעה. מתחילת הקריאה הרגשתי, שאני מצליח להתחבר בצורה טבעית ליסמין, גיבורות הספר ולפתח אמפטיה מיידית כלפיה. יסמין, אדריכלית במקצועה, בונה בתים לאחרים, אך מתקשה לארגן את חייה שלה. כעת היא נמצאת במשבר אמצע החיים ומבקשת לחשב מסלול מחדש, לקחת פסק זמן מהמקצוע ולהביט לתוך נפשה, לבחירות שעשתה ולאלו שצריך לעשות. האם זה לא מאוחר מידי? יסמין, מתחקה אחרי משפחות, בכדי שהבתים אותם היא מתכננת עבורם יקלעו למאווייהם. היא מנסה להגדיר את מערכת יחסי הכוחות ביניהם, מביטה על חיי המשפחה כפוליטיקה בין בני זוג, ובכך היא יורדת אל שורשי אהבה של אחרים. יש בכך על פי תפיסתה לא פעם העמדת פנים. היא יודעת לסדר דברים בצורה מאורגנת ומדויקת. בדרך כלל היא מסתייעת בטבלאות אקסל, להן גבולות ברורים, המתחמים מונחים ומספרים המאפיינים עולם מדויק שתכליתו ליצור בית, שיקלע לרצונות לקוחותיה. על רקע הצלחותיה בבניית בתים לאחרים, מרחפת השאלה, מהו הבית שלה? היא מגדירה אפשרויות בצורה בינארית. כך לגבי יוחאי, אהוב ילדותה, אותו היא פגשה כסטודנטית והם הפכו להיות זוג, עד לשלב בו הוא הצהיר, על היותו בשל לדבר האמיתי, לזוגיות וילדים. מבחינת יסמין היו שתי אפשריות, הראשונה, שהוא בקש למסד את היחסים איתה, או שהוא פשוט המתין לדבר האמיתי שזה לא היא. בשתי האפשרויות היה טמון זרע פורענות, נשואים וילדים, לא היו אופציה לגביה. עברו שנים, ויוחאי בקש שתתכנן את בית חלומותיו, עבורו ורעייתו...חייו שלו כעת מהדהדים לתוך חייה, גורמים לה לנסות ולהבין את משמעותם. היא אומנם אישה חזקה המתנהלת בעולם של גברים בתעשיית הבניין והשיפוצים, אך היא מתקשה בניהול חייה מול הגברים שלה, מצד אחד היא רוצה לשמור על עצמאותה, ומצד שני היא כמו כולם מבקשת להיות נאהבת, מה שמחייב אותה לשחרר מהצורך להיות כל הזמן בשליטה ובעיקר לשנות דפוסי חשיבה והרגלים, כמו העובדה שהגבר המבקש את קרבתה הופך לפולש המאיים על שגרת חייה. גלאון, מתארת את הטבע האנושי, עם המון הומור עצמי. תאוריה את עולם הגברים, הצליחו לשכנע אותי שאנחנו המין החלש והנלעג. סיפור נוגע, שאומנם יש בו עצב קיומי, הכרוך בעיסוק בבדידות האנושית, המסופרת בשפה ישירה, ברורה וכנה המשולבת בציניות ובקטעי הומור שהצליחו להעניק לי רגעי חסד. בקיצור ספר שהחזיר לי את הכיף שבקריאה.”

“יש ציטוט של Paul Sweeney שאני אוהבת, והוא הולך ככה: You know you've read a good book when you turn the last page and feel a little as if you have lost a friend. זה בדיוק מה שהרגשתי כשהפכתי את הדף האחרון. התאהבתי ביסמין, גיבורת הסיפור, והרגשתי לא רק שאיבדתי חברה, אני גם מייחלת לחברה כזו בחיים האמיתיים. אהבתי את הראש שלה, את ראשי התיבות שהיא מצמידה לכל זוג אליו הגיעה כדי לתכנן להם בית, הייתי מתה, מתה (!) להציץ בארון המיוחד שלה של דברי הנייר, אותו תכננה במיוחד אצל נגר. אם יש דבר שאני לא עומדת בפניו זה דברי נייר. פנקסים, מחברות, סימניות, גיליונות נייר למיניהם. אבל בעיקר הייתי יודעת לכבד את הבחירות שלה, ולא אומרת לה שהיא חייבת לעשות X או Y. הדבר היחידי שהיא חייבת זה לחיות את חייה בדיוק כמו שהיא רוצה. יסמין היא אדריכלית מצליחה, בשנות הארבעים שלה, רווקה שלא במערכת זוגית, וללא ילדים. ביום בו החליטה לקחת פסק זמן מתכנון בתים עבור אחרים, החיים מפגישים אותה עם האקס המיתולוגי, יוחאי, המבקש ממנה לתכנן לו ולאשתו את בית חלומותיהם. דרך סיפור תכנון הבית, נפרש בפני הקורא סיפור היכרותם של יסמין ויוחאי, כשהווה ועבר נכרכים זה בזה. אהבתי את ההקבלה הזו של תכנון בית לענייני הלב. שניהם עוסקים בפְּנִים, בשניהם יש חדרים הזקוקים לסידור תמידי ויד מכוונת. שניהם צריכים את הגבולות כדי שיישמרו הארגון והסדר. יסמין, שעבודתה דורשת ממנה דיוק, ויודעת לעשות את עבודתה by the book, הרי שבחייה הפרטיים היא משליכה מעליה את כל אלו, לא הולכת אחרי הנורמות, וחיה את חייה על פי המפרט אותו שירטטה לעצמה המותאם לה ולאורחותיה. היא, שתכננה לאחרים בתים, ארגנה להם את החללים לפי התוכנית, תחמה ואיכלסה אותם בחדרים, העדיפה את המרחב האישי שלה פנוי מכל קשר, ובעיקר מכל מחויבות. הספר מאוד מאוד ישראלי, שלנו, ועלינו. כי אם כבר בית - לטעמי האישי הכוונה פה היא לבית במובן היותר שורשי ונרחב של המילה. בית, לא רק במובן של קירות וגג, אלא גם אדמה, ושייכות. יחסי יהודים וערבים, דו קיום, יחס החברה המאוד שמרנית שלנו למשפחתיות, אנחנו חברה שאוהבת לראות זוגות זוגות ומרימה גבה כשתפגוש רווקה שלא בזוגיות מבחירה, ואותה גבה תתרומם עוד למעלה כשאותה אחת תספר שהיא לא רוצה ילדים מבחירה. על כל אלו כתבה ורד גלאון סיפור יפהפה שזועק כנות וישירות, ולכל פרק נתנה כותרת מתוך האוגדן כתב כמויות, הלא הוא התנ"ך של עולם הבנייה. כל כותרת כזו מתכתבת עם חייה של יסמין, ושוב, ההקבלה המדויקת לחיים עצמם. וקצת על הכריכה: הכי טבעי היה לחשוב שציור הבית על הכריכה מותאם לתוכן. וכן, הוא גם כזה. בציור העדין הזה של מיכל לויט, ישנו הבית שעומד בצד, קצת חסר פרופורציה אל מול המרחב התכול המקיף אותו. אני ראיתי בבית הזה את יסמין. עומדת בצד, תמיד קצת נבדלת, לא הולכת עם הזרם, לא רוצה להשתייך לעדר. כי כזו היא יסמין. היא לא רוצה שום דבר שיקשור אותה בכבלים. ככה בדיוק היא צריכה את המרחב האישי שלה. נקי וחף מכל דבר שיפקיע אותו ממנה. אני מאוד אוהבת את הספרים של בית ההוצאה שתים, והספר הזה הוא אחד היפים שיצאו בהוצאה.”

“אנחנו ארץ קטנה. קטנה מאוד אפילו. העולם שלנו הוא ג'ולה ממש, ובכל צעד יכול להיות שנפגוש מכר מהעבר שהופך להיות שכן או קולגה או לקוח. או, ירחם ה', מעסיק. תמיד כדאי להיות נחמדים, אבל בארצנו הקטנטונת זה כורח מציאות של ממש, כי אין לדעת מתי כלבת הקארמה תצוץ פתאום ותנשוך אותנו מפני שלא היינו זהירים מספיק ומשפט לא זהיר או לא מחמיא ששחררנו צוטט בשמנו ובגללו לא נקבל את הפרוייקט, לא נזכה במכרז או שיהיה מאוד מאוד לא נעים לרדת כל בוקר במדרגות בדרך לטיול עם הכלב. זה מה שקורא לורד, סליחה, ליסמין גבורת הספר כתב כמויות. היא אדריכלית ומתכננת בתים, אישה בשנות הארבעים לחייה בלי ילדים ובלי זוגיות, שמחליטה לקחת פסק זמן מכל הפרוייקטים והעיצובים והתכנונים, פעם אחת להציב גבולות לעולם ולאחרים, ולנוח. אלא שאז מגיע יוחאי, אהוב לשעבר ולקוח פוטנציאלי בהווה, והוא רוצה שתתכנן עבורו ועבור משפחתו הצומחת את בית החלומות שלהם. איך הוא הגיע מנבכי העבר, יוחאי הזה? איך הוא מערבב לה את העבודה, את החלומות, את האהבות שהיו ושאולי, את זוגות החברים ואת ילדי הטיפוחים? על זה הספר. ובגלל שהעולם שלנו כזה ג'ולה קטנה, ואין לדעת מתי אפגוש את ורד, אני עוצרת פה. פעם כתבתי סקירה בעברית על ספר שיצא בעברית, הכותבת קראה את הסקירה שהיתה פחות מחמיאה, ונפגעה מאוד. היו לנו מעגלי חברות משותפים אז אני גם יודעת את זה. זאת גם לדעתי הסיבה שהספרות העברית די בינונית - אנשים חוששים לבקר, כי פיית הלא נעים מציצה לנו מעבר לכתף. אז רק אומר כאן שפחות התחברתי לספר ולאירועים שקורים בו. התחושה שלי שהחיים של יסמין הגיבורה ושל ורד הכותבת משתלבים הרבה יותר מכפי הדרוש. ורד כותבת מצוין, לדעתי הפרדה מהדמויות תעשה לספרים הבאים שלה רק טוב.”

“שני הספרים החביבים עלי מהחודשים האחרונים הם ספרי ביכורים של נשים :"רוזנפלד" של מאיה קסלר ו"כתב כמויות" של ורד גלאון. הגיבורה בשני הספרים היא אישה רווקה בלי ילדים בסוף שנות השלושים לחייה שנמצאת בתקופה לא טובה - תקועה מבחינה מקצועית ואישית. נדמה שהכול כבר נכתב על חיי האהבה של אישה שנמצאת ברווקות מאוחרת, אך גלאון וקסלר , כל אחת בדרכה, מציגות גישה רעננה ומקורית לסיפור השחוק הזה. הגיבורה של גלאון -יסמין- היא רווקה מבחירה. כלומר, הרווקות שלה לא מוסברת בכך שהיא לא פגשה עדיין את בן הזוג המתאים , אלא בכך שהיא נרתעת מקשר אינטימי קרוב ומעדיפה לחיות בגפה. היא לא בודדה ולא ממורמרת. יש לה חברות קרובות והיא קשורה מאוד לילדים שלהן, אך איננה מעוניינת ללדת ילדים משלה. לא כל אחת צריכה להתחתן או ללדת ילדים ויש לי הערכה לנשים שמחליטות במודע שלא לבחור בדרך הזו, אבל במקרה של יסמין לא הצלחתי עד הסוף להיכנס לתוך הראש שלה ולהבין מה עומד מאחורי ההחלטה שלה (נראה שזה קשור למשפחה בה גדלה וליחסים בין ההורים שלה). לא הזדהיתי עם יסמין , אך בכל זאת חיבבתי אותה ונהניתי לקרוא את סיפורה. יסמין היא אדריכלית וכאן כלול עוד היבט מאוד מהנה של הספר: התיאור המשעשע של תהליך תכנון ובניית בית החלומות של הזוג הישראלי. מבחינה זאת, הספר הוא קריאת חובה לכל חובבי מגזינים של עיצוב הבית ותוכניות עיצוב (מודה באשמה). יסמין מראה את החשיבה העדרית הישראלית – כולם רוצים את אותו הדבר (בית מלא אור טבעי שמכניסים חלונות גדולים, פרקט אלון תלת שכבתי ומטבח עם אי באמצע), וכולם (כולל ערבים בשטחים) ממלאים את הבית עם זבל מאיקאה. גלאון גם מזכירה לנו את מה שכולנו מעדיפים שלא לראות: את מי שאחראי לרצפת הבטון המוחלק או חיפוי האמבטיה משיש – הפועל הערבי מהשטחים שקם מוקדם בבוקר ועומד במחסומים כדי לעבוד שמונה שעות בשכר מינימום. למרות שהדמות הראשית -יסמין- היא בת דמותה של הסופרת (שהיא רווקה בלי ילדים ואדריכלית במקצועה שגדלה בירושלים), הדמויות היותר מוצלחות בספר הם דווקא שני הגברים בחייה של יסמין. הדמות הראשונה היא האהבה החדשה שמבליחה בחייה – דניאל. את דניאל אפשר להכניס לרשימת הגיבורים הרומנטיים יוצאי הדופן. הוא איננו חתיך במיוחד ואיננו עובד בעבודה נחשקת – הוא שוטר (ויסלחו לי כל השוטרים והשוטרות שקוראים ביקורת זו). הוא שוטר טוב לב ובעל אינטליגנציה רגשית גבוהה. מזכיר קצת את אברהם אברהם – הבלש בספריו של דרור משעני, רק שדניאל נמצא בדרגה נמוכה יותר מאברהם בסולם הדרגות המשטרתי. הדמות המוצלחת השנייה היא האקס של יסמין , יוחאי , שהוא חבר ילדות עוד מבית הספר בירושלים. יש לי חיבה לדמויות רומנטיות פגומות. אני חושבת שיש אתגר בכתיבה של דמויות כאלה כי קל מאוד להציגם כקריקטורה של המניאק. יוחאי מלא חסרונות כרימון: הוא אנוכי, שוביניסט פחדן וילדותי. אך גלאון מציגה אותו בצורה שבכל זאת גרמה לי קצת לחבב אותו. אהבתי את כל הסצנות בין יסמין לבין יוחאי במיוחד שתי סצנות [אזהרת ספוילר קלה – לדעתי המידע לא יפגע בהנאת הקריאה של מי שלא קרא, אך לשיקולכם]. הסצנה הראשונה מתקיימת כשיוחאי ויסמין נכנסים בטעות לשטחי הרשות הפלסטינית. הם מוצאים מקלט אצל משפחה פלסטינית שנמצאת בעיצומן של הכנות למסיבה. פתאום פורץ ויכוח אלים בין בני המשפחה שלא ברורה מהותו ואם הוא קשור לנוכחותם של יסמין ויוחאי בבית. הדין ודברים בין בני המשפחה הפלסטינית מוצג בערבית (כתובה באותיות עבריות) בלי תרגום. זו החלטה חכמה כי קורא שאיננו יודע ערבית (כמוני) מוצא עצמו למעשה במצב דומה למצבם של יסמין ויוחאי – כשהוא חרד ומבולבל ולא מבין מה קורה. אני תוהה איך הסצנה הזו נקראת על ידי קורא שיודע ערבית. הסצנה השנייה שאהבתי היא אחת מסצנות הפרידה של בחורה מבחור המוצלחות ביותר שקראתי עד היום. יסמין ויוחאי עומדים בצד כביש מספר שש. יסמין מחזיקה בידה סנדל אחד (את השני היא איבדה) " סתום כבר!! " אני צורחת לשמיים בפנים אדומות, מנסה להתגבר על הכאב ועל רעש המשאיות שעוברות על פנינו בכביש. אתה מגורש!!!! אני זורקת עליו את כפכף הפלטפורמה הבודד עדיין אחוז בידי, "מגורש! מגורש! מגורש". [סוף הזהרת ספוילר]. החדשות מישראל בזמן האחרון מדכאות למדי. לפחות אפשר להתנחם בספרים עבריים מקוריים וטובים שממשיכים לצאת לאור - כמו "כתב כמויות".”

“בית של אחרים התחלתי לקרוא ספר ששנים בקשתי, כזה שתויג אצלי כחייבים, אך משפטיו התפוגגו, וסרבו להתחבר במוחי כשלמות אחת, מה שגרם לי לבהלה קטנה, האם אבדתי את יכולת הריכוז החיונית לקריאה? היה ברור לי שיש דברים בחיים שמטרידים, אבל דווקא ברגעים כאלה אני זקוק יותר מכל, לספר כחבר מנחם. בסוף החלטתי לקרוא ספר לא עבה, שלא יטביע אותי בין דפיו, המאפשר התמסרות קלה, המסודר בצורה בהירה, בפרקים קצרים הכתובים בשפה קולחת ויפה. הספר שאותו מצאתי, הוא כתב כמויות של ורד גלאון, שאפילו לצבע הכריכה שלו התכלת יש השפעה מרגיעה. מתחילת הקריאה הרגשתי, שאני מצליח להתחבר בצורה טבעית ליסמין, גיבורות הספר ולפתח אמפטיה מיידית כלפיה. יסמין, אדריכלית במקצועה, בונה בתים לאחרים, אך מתקשה לארגן את חייה שלה. כעת היא נמצאת במשבר אמצע החיים ומבקשת לחשב מסלול מחדש, לקחת פסק זמן מהמקצוע ולהביט לתוך נפשה, לבחירות שעשתה ולאלו שצריך לעשות. האם זה לא מאוחר מידי? יסמין, מתחקה אחרי משפחות, בכדי שהבתים אותם היא מתכננת עבורם יקלעו למאווייהם. היא מנסה להגדיר את מערכת יחסי הכוחות ביניהם, מביטה על חיי המשפחה כפוליטיקה בין בני זוג, ובכך היא יורדת אל שורשי אהבה של אחרים. יש בכך על פי תפיסתה לא פעם העמדת פנים. היא יודעת לסדר דברים בצורה מאורגנת ומדויקת. בדרך כלל היא מסתייעת בטבלאות אקסל, להן גבולות ברורים, המתחמים מונחים ומספרים המאפיינים עולם מדויק שתכליתו ליצור בית, שיקלע לרצונות לקוחותיה. על רקע הצלחותיה בבניית בתים לאחרים, מרחפת השאלה, מהו הבית שלה? היא מגדירה אפשרויות בצורה בינארית. כך לגבי יוחאי, אהוב ילדותה, אותו היא פגשה כסטודנטית והם הפכו להיות זוג, עד לשלב בו הוא הצהיר, על היותו בשל לדבר האמיתי, לזוגיות וילדים. מבחינת יסמין היו שתי אפשריות, הראשונה, שהוא בקש למסד את היחסים איתה, או שהוא פשוט המתין לדבר האמיתי שזה לא היא. בשתי האפשרויות היה טמון זרע פורענות, נשואים וילדים, לא היו אופציה לגביה. עברו שנים, ויוחאי בקש שתתכנן את בית חלומותיו, עבורו ורעייתו...חייו שלו כעת מהדהדים לתוך חייה, גורמים לה לנסות ולהבין את משמעותם. היא אומנם אישה חזקה המתנהלת בעולם של גברים בתעשיית הבניין והשיפוצים, אך היא מתקשה בניהול חייה מול הגברים שלה, מצד אחד היא רוצה לשמור על עצמאותה, ומצד שני היא כמו כולם מבקשת להיות נאהבת, מה שמחייב אותה לשחרר מהצורך להיות כל הזמן בשליטה ובעיקר לשנות דפוסי חשיבה והרגלים, כמו העובדה שהגבר המבקש את קרבתה הופך לפולש המאיים על שגרת חייה. גלאון, מתארת את הטבע האנושי, עם המון הומור עצמי. תאוריה את עולם הגברים, הצליחו לשכנע אותי שאנחנו המין החלש והנלעג. סיפור נוגע, שאומנם יש בו עצב קיומי, הכרוך בעיסוק בבדידות האנושית, המסופרת בשפה ישירה, ברורה וכנה המשולבת בציניות ובקטעי הומור שהצליחו להעניק לי רגעי חסד. בקיצור ספר שהחזיר לי את הכיף שבקריאה.”

“יש ציטוט של Paul Sweeney שאני אוהבת, והוא הולך ככה: You know you've read a good book when you turn the last page and feel a little as if you have lost a friend. זה בדיוק מה שהרגשתי כשהפכתי את הדף האחרון. התאהבתי ביסמין, גיבורת הסיפור, והרגשתי לא רק שאיבדתי חברה, אני גם מייחלת לחברה כזו בחיים האמיתיים. אהבתי את הראש שלה, את ראשי התיבות שהיא מצמידה לכל זוג אליו הגיעה כדי לתכנן להם בית, הייתי מתה, מתה (!) להציץ בארון המיוחד שלה של דברי הנייר, אותו תכננה במיוחד אצל נגר. אם יש דבר שאני לא עומדת בפניו זה דברי נייר. פנקסים, מחברות, סימניות, גיליונות נייר למיניהם. אבל בעיקר הייתי יודעת לכבד את הבחירות שלה, ולא אומרת לה שהיא חייבת לעשות X או Y. הדבר היחידי שהיא חייבת זה לחיות את חייה בדיוק כמו שהיא רוצה. יסמין היא אדריכלית מצליחה, בשנות הארבעים שלה, רווקה שלא במערכת זוגית, וללא ילדים. ביום בו החליטה לקחת פסק זמן מתכנון בתים עבור אחרים, החיים מפגישים אותה עם האקס המיתולוגי, יוחאי, המבקש ממנה לתכנן לו ולאשתו את בית חלומותיהם. דרך סיפור תכנון הבית, נפרש בפני הקורא סיפור היכרותם של יסמין ויוחאי, כשהווה ועבר נכרכים זה בזה. אהבתי את ההקבלה הזו של תכנון בית לענייני הלב. שניהם עוסקים בפְּנִים, בשניהם יש חדרים הזקוקים לסידור תמידי ויד מכוונת. שניהם צריכים את הגבולות כדי שיישמרו הארגון והסדר. יסמין, שעבודתה דורשת ממנה דיוק, ויודעת לעשות את עבודתה by the book, הרי שבחייה הפרטיים היא משליכה מעליה את כל אלו, לא הולכת אחרי הנורמות, וחיה את חייה על פי המפרט אותו שירטטה לעצמה המותאם לה ולאורחותיה. היא, שתכננה לאחרים בתים, ארגנה להם את החללים לפי התוכנית, תחמה ואיכלסה אותם בחדרים, העדיפה את המרחב האישי שלה פנוי מכל קשר, ובעיקר מכל מחויבות. הספר מאוד מאוד ישראלי, שלנו, ועלינו. כי אם כבר בית - לטעמי האישי הכוונה פה היא לבית במובן היותר שורשי ונרחב של המילה. בית, לא רק במובן של קירות וגג, אלא גם אדמה, ושייכות. יחסי יהודים וערבים, דו קיום, יחס החברה המאוד שמרנית שלנו למשפחתיות, אנחנו חברה שאוהבת לראות זוגות זוגות ומרימה גבה כשתפגוש רווקה שלא בזוגיות מבחירה, ואותה גבה תתרומם עוד למעלה כשאותה אחת תספר שהיא לא רוצה ילדים מבחירה. על כל אלו כתבה ורד גלאון סיפור יפהפה שזועק כנות וישירות, ולכל פרק נתנה כותרת מתוך האוגדן כתב כמויות, הלא הוא התנ"ך של עולם הבנייה. כל כותרת כזו מתכתבת עם חייה של יסמין, ושוב, ההקבלה המדויקת לחיים עצמם. וקצת על הכריכה: הכי טבעי היה לחשוב שציור הבית על הכריכה מותאם לתוכן. וכן, הוא גם כזה. בציור העדין הזה של מיכל לויט, ישנו הבית שעומד בצד, קצת חסר פרופורציה אל מול המרחב התכול המקיף אותו. אני ראיתי בבית הזה את יסמין. עומדת בצד, תמיד קצת נבדלת, לא הולכת עם הזרם, לא רוצה להשתייך לעדר. כי כזו היא יסמין. היא לא רוצה שום דבר שיקשור אותה בכבלים. ככה בדיוק היא צריכה את המרחב האישי שלה. נקי וחף מכל דבר שיפקיע אותו ממנה. אני מאוד אוהבת את הספרים של בית ההוצאה שתים, והספר הזה הוא אחד היפים שיצאו בהוצאה.”

“אנחנו ארץ קטנה. קטנה מאוד אפילו. העולם שלנו הוא ג'ולה ממש, ובכל צעד יכול להיות שנפגוש מכר מהעבר שהופך להיות שכן או קולגה או לקוח. או, ירחם ה', מעסיק. תמיד כדאי להיות נחמדים, אבל בארצנו הקטנטונת זה כורח מציאות של ממש, כי אין לדעת מתי כלבת הקארמה תצוץ פתאום ותנשוך אותנו מפני שלא היינו זהירים מספיק ומשפט לא זהיר או לא מחמיא ששחררנו צוטט בשמנו ובגללו לא נקבל את הפרוייקט, לא נזכה במכרז או שיהיה מאוד מאוד לא נעים לרדת כל בוקר במדרגות בדרך לטיול עם הכלב. זה מה שקורא לורד, סליחה, ליסמין גבורת הספר כתב כמויות. היא אדריכלית ומתכננת בתים, אישה בשנות הארבעים לחייה בלי ילדים ובלי זוגיות, שמחליטה לקחת פסק זמן מכל הפרוייקטים והעיצובים והתכנונים, פעם אחת להציב גבולות לעולם ולאחרים, ולנוח. אלא שאז מגיע יוחאי, אהוב לשעבר ולקוח פוטנציאלי בהווה, והוא רוצה שתתכנן עבורו ועבור משפחתו הצומחת את בית החלומות שלהם. איך הוא הגיע מנבכי העבר, יוחאי הזה? איך הוא מערבב לה את העבודה, את החלומות, את האהבות שהיו ושאולי, את זוגות החברים ואת ילדי הטיפוחים? על זה הספר. ובגלל שהעולם שלנו כזה ג'ולה קטנה, ואין לדעת מתי אפגוש את ורד, אני עוצרת פה. פעם כתבתי סקירה בעברית על ספר שיצא בעברית, הכותבת קראה את הסקירה שהיתה פחות מחמיאה, ונפגעה מאוד. היו לנו מעגלי חברות משותפים אז אני גם יודעת את זה. זאת גם לדעתי הסיבה שהספרות העברית די בינונית - אנשים חוששים לבקר, כי פיית הלא נעים מציצה לנו מעבר לכתף. אז רק אומר כאן שפחות התחברתי לספר ולאירועים שקורים בו. התחושה שלי שהחיים של יסמין הגיבורה ושל ורד הכותבת משתלבים הרבה יותר מכפי הדרוש. ורד כותבת מצוין, לדעתי הפרדה מהדמויות תעשה לספרים הבאים שלה רק טוב.”

“שני הספרים החביבים עלי מהחודשים האחרונים הם ספרי ביכורים של נשים :"רוזנפלד" של מאיה קסלר ו"כתב כמויות" של ורד גלאון. הגיבורה בשני הספרים היא אישה רווקה בלי ילדים בסוף שנות השלושים לחייה שנמצאת בתקופה לא טובה - תקועה מבחינה מקצועית ואישית. נדמה שהכול כבר נכתב על חיי האהבה של אישה שנמצאת ברווקות מאוחרת, אך גלאון וקסלר , כל אחת בדרכה, מציגות גישה רעננה ומקורית לסיפור השחוק הזה. הגיבורה של גלאון -יסמין- היא רווקה מבחירה. כלומר, הרווקות שלה לא מוסברת בכך שהיא לא פגשה עדיין את בן הזוג המתאים , אלא בכך שהיא נרתעת מקשר אינטימי קרוב ומעדיפה לחיות בגפה. היא לא בודדה ולא ממורמרת. יש לה חברות קרובות והיא קשורה מאוד לילדים שלהן, אך איננה מעוניינת ללדת ילדים משלה. לא כל אחת צריכה להתחתן או ללדת ילדים ויש לי הערכה לנשים שמחליטות במודע שלא לבחור בדרך הזו, אבל במקרה של יסמין לא הצלחתי עד הסוף להיכנס לתוך הראש שלה ולהבין מה עומד מאחורי ההחלטה שלה (נראה שזה קשור למשפחה בה גדלה וליחסים בין ההורים שלה). לא הזדהיתי עם יסמין , אך בכל זאת חיבבתי אותה ונהניתי לקרוא את סיפורה. יסמין היא אדריכלית וכאן כלול עוד היבט מאוד מהנה של הספר: התיאור המשעשע של תהליך תכנון ובניית בית החלומות של הזוג הישראלי. מבחינה זאת, הספר הוא קריאת חובה לכל חובבי מגזינים של עיצוב הבית ותוכניות עיצוב (מודה באשמה). יסמין מראה את החשיבה העדרית הישראלית – כולם רוצים את אותו הדבר (בית מלא אור טבעי שמכניסים חלונות גדולים, פרקט אלון תלת שכבתי ומטבח עם אי באמצע), וכולם (כולל ערבים בשטחים) ממלאים את הבית עם זבל מאיקאה. גלאון גם מזכירה לנו את מה שכולנו מעדיפים שלא לראות: את מי שאחראי לרצפת הבטון המוחלק או חיפוי האמבטיה משיש – הפועל הערבי מהשטחים שקם מוקדם בבוקר ועומד במחסומים כדי לעבוד שמונה שעות בשכר מינימום. למרות שהדמות הראשית -יסמין- היא בת דמותה של הסופרת (שהיא רווקה בלי ילדים ואדריכלית במקצועה שגדלה בירושלים), הדמויות היותר מוצלחות בספר הם דווקא שני הגברים בחייה של יסמין. הדמות הראשונה היא האהבה החדשה שמבליחה בחייה – דניאל. את דניאל אפשר להכניס לרשימת הגיבורים הרומנטיים יוצאי הדופן. הוא איננו חתיך במיוחד ואיננו עובד בעבודה נחשקת – הוא שוטר (ויסלחו לי כל השוטרים והשוטרות שקוראים ביקורת זו). הוא שוטר טוב לב ובעל אינטליגנציה רגשית גבוהה. מזכיר קצת את אברהם אברהם – הבלש בספריו של דרור משעני, רק שדניאל נמצא בדרגה נמוכה יותר מאברהם בסולם הדרגות המשטרתי. הדמות המוצלחת השנייה היא האקס של יסמין , יוחאי , שהוא חבר ילדות עוד מבית הספר בירושלים. יש לי חיבה לדמויות רומנטיות פגומות. אני חושבת שיש אתגר בכתיבה של דמויות כאלה כי קל מאוד להציגם כקריקטורה של המניאק. יוחאי מלא חסרונות כרימון: הוא אנוכי, שוביניסט פחדן וילדותי. אך גלאון מציגה אותו בצורה שבכל זאת גרמה לי קצת לחבב אותו. אהבתי את כל הסצנות בין יסמין לבין יוחאי במיוחד שתי סצנות [אזהרת ספוילר קלה – לדעתי המידע לא יפגע בהנאת הקריאה של מי שלא קרא, אך לשיקולכם]. הסצנה הראשונה מתקיימת כשיוחאי ויסמין נכנסים בטעות לשטחי הרשות הפלסטינית. הם מוצאים מקלט אצל משפחה פלסטינית שנמצאת בעיצומן של הכנות למסיבה. פתאום פורץ ויכוח אלים בין בני המשפחה שלא ברורה מהותו ואם הוא קשור לנוכחותם של יסמין ויוחאי בבית. הדין ודברים בין בני המשפחה הפלסטינית מוצג בערבית (כתובה באותיות עבריות) בלי תרגום. זו החלטה חכמה כי קורא שאיננו יודע ערבית (כמוני) מוצא עצמו למעשה במצב דומה למצבם של יסמין ויוחאי – כשהוא חרד ומבולבל ולא מבין מה קורה. אני תוהה איך הסצנה הזו נקראת על ידי קורא שיודע ערבית. הסצנה השנייה שאהבתי היא אחת מסצנות הפרידה של בחורה מבחור המוצלחות ביותר שקראתי עד היום. יסמין ויוחאי עומדים בצד כביש מספר שש. יסמין מחזיקה בידה סנדל אחד (את השני היא איבדה) " סתום כבר!! " אני צורחת לשמיים בפנים אדומות, מנסה להתגבר על הכאב ועל רעש המשאיות שעוברות על פנינו בכביש. אתה מגורש!!!! אני זורקת עליו את כפכף הפלטפורמה הבודד עדיין אחוז בידי, "מגורש! מגורש! מגורש". [סוף הזהרת ספוילר]. החדשות מישראל בזמן האחרון מדכאות למדי. לפחות אפשר להתנחם בספרים עבריים מקוריים וטובים שממשיכים לצאת לאור - כמו "כתב כמויות".”