יש שני דברים שהם שוברי קרח הכי מהירים ויעילים: מוזיקה וכלבים. ממבט חטוף שאתן בגינת כלבים אקראית תמיד יש קבוצת אנשים שבכל מקום אחר אם הייתי רואה אותם, הייתי שואלת את עצמי מה לעזאזל מחבר את כל אלו יחד. היצורים הפרוותיים האלו יפגישו אנשים שאין בהם שום דבר מהמשותף, ועד מהרה לא יחצוץ ביניהם כלום. לא גיל, לא עיסוק, לא מעמד, ולא דעה כזו או אחרת. הכל יתפוגג כמו אד קלוש של משהו שבכל סיטואציה אחרת היה אולי רלוונטי, אבל עכשיו הוא לא כלום.
מקום ההתרחשות: דרום תל אביב. שכונת שפירא, קריית שלום, אבו כביר, פלורנטין. שלוש גינות כלבים סמוכות.
בחור צעיר המתנייד בעיר על קורקינט, חסר מעמד, מבקש מקלט אריתראי, וטרינרית צעירה המחזיקה מרפאה לחיות מחמד בפלורנטין, טרנסג'נדרית ערבייה, שוטר מושחת, הלום קרב, מנהיג רוחני שהרוח לא כל כך שורה בו, פרופסורית חוקרת ציפורים, ועוד שלל דמויות. אלקריב נתן ביטוי ונוכחות לכולם: הקהילה הלהטב"ית, ערבים, רוסיים, דתיים, חילוניים, אלו לצד אלו, כל המארג האנושי המרכיב את העיר, שם אותם במרכז ועטף עם המון אהבה את אלו שלרוב נדחקים לשוליים. הכלבים הפגישו אותם אחד עם השני, ואילו השאר נפגשו בנסיבות שרק החיים על כל מורכבותם ועקלקלותם - יכולים להם.
בתחילת הספר יש את רשימת הדמויות, ולצידן מופיע שם הכלב.ה שבבעלותן. דבר שהוא לא רק חכם - אפילו הכרחי.
ולא רק כלבים: גם תוכי, טווס בעל פתיל קצר, ותרנגול מופיעים בסיפור. וכל אחד זכה לשם.
הספר בנוי בצורת פרקים קצרים, כשכל פרק מוקדש לדמות אחת, ועל ההקשר שלה לאחרות. הסיפור שהוא די חסר עלילה, הולך ונבנה מפרק לפרק, כשכולם מתחילים להצטלב ולהתחבר אחד עם השני. אז נכון שאין עלילה מרכזית, אבל הספר הזה, שעל אף שמו שאולי מחייב, הוא לא רק על כלבים, הוא מאוד, ובעיקר, על אנשים. ואפשר לסכם את זה שהספר הזה בעצם מספר על נשמות. כאלו שהולכות על ארבע, על שתיים, וגם כאלה בעלות כנף. הדמויות- שהן כל עגולות ומלאות בנוכחות עושות ומתניעות את הסיפור הזה, שדי ברור לי שנכתב עם המון אהבה. אהבה לאנשים, לבעלי חיים, ולמקום. ובכלל - ספרים שיש בהם נוכחות של בעלי חיים, אין לי איך להסביר את זה, אבל יש בהם משהו שעושה לי טוב. טוב ומיטיב.
אלקריב כתב ספר שהוא פשוט ממתק. כזה ממתק שמשאיר טעם של עוד, שעושה נעים וכיף.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
