בע"ה
And the years have proved / to offer nothing since you've moved / you're long gone /  but I can't move on
And I miss you / like the deserts miss the rain
~

אתם מכירים את הספריות שמופיעות בכל מיני מקומות לא צפויים? הספריות של הרכבת מוכרות יחסית, נדמה לי; אבל גם במסעדות ומשרדים וגנים  ומבני ציבור אקראיים, אתה עשוי לפגוש ספריה. מסתבר שגם בבסיסי צה"ל.
הציפיות שלי מספריות כאלה אינן גבוהות במיוחד. הן נבנות בעיקר, אני מניח, מתרומות של אנשים; מרת, רבי המכר והמותחנים שמישהו קנה ואחרי זמן מה גילה שאין לו סבלנות בשבילם ומקום בבית. לא מקום שצפוי למצוא בו ספרות מופת.
ואינני יודע אם הספר הזה נכלל בקטגוריה הזו. כנראה שלא. אבל קראתי אותו פעמיים, והוא גרם לי קצת לחשוב וקצת להתרגש - וזה גם משהו.
~
ככל שדבר מופלא ועדין יותר, כך הוא שביר. ככל שתגיע גבוה יותר, כך הנפילה תהיה כואבת והרסנית. עם יכולת גדולה לשמוח, גם הייאוש והצער שתהיה עלול להגיע אליהם גדלים. ככל שנשמה אוהבת וחומלת ונותנת, כך היא פגיעה וחשופה. ככל שאהבה חזקה ואמיתית, כך היעדרה - מכל סיבה שהיא - פוער חלל עמוק יותר. וזו נקודה חשובה בספר, למרות שהיא לא מוזכרת בישירות; יש בזה מעט נחמה ומעט ייאוש, וחיוב גדול להגן ולטפח את הדברים היקרים ביותר בעולם - ילדים.
~
הספר לא ברור במיוחד, מלא בסצנות (ובמיוחד דיאלוגים) שקשה לאתר אותן במרחב ובזמן, להבין מי הדוברים ומה הרקע שלהם בנקודה הזאת. מבחינה כזאת, התיאור על הכריכה מוצלח - את התמונה המלאה שהוא מציג נגלה רק בסוף הספר, אז יש כאן מידה רבה של ספוילרים; מצד שני, הוא מאפשר להבין לאן העלילה מתקדמת והיכן למקם את הדיאלוגים החידתיים. הבנייה העקיפה הזו עלולה לפגוע באיך שאנחנו מבינים ומתחברים לדמויות - אבל בקריאה שניה, זה הפריע להרגשתי.
~
החורף התחיל, מבחינתי, אתמול. ולמרות שאני אוהב אותו עד מאוד - גשם נדבות ושלג כצמר ורוח א-להים וענן כבד על ההר - יש לו קונוטציות רבות של דכדוך, בדידות, כשאנשים מתכנסים לתוך עצמם ומתרחקים זה מזה.
והספר הכניס אותי לאווירה הזו, במידה רבה. כי הוא מספר על בדידות, ועל אנשים בודדים, ואיך אדם בתוך עצמו הוא גר - לפעמים פותח דלת לקבל מכה - ורחוק כל כך מאחרים. כאמור, מדכדך משהו.

בע"ה
Show me how to follow you and I'll obey
Teach me how to reach you, I can't find my own way
Let me see the light...Let me be the light

זה לא ספר שקל או כיף לקרוא. הכתיבה נהדרת, וזו הבעיה - היא מכניסה אותך היטב לחום, ללחות, לחושך ולזוהמה של מקסיקו לפני כמאה שנה; לפחד, לספקות, לחולשות הקטנות ולפגמים הגדולים של אותו כומר אלמוני (כפשוטו; שמו לא מוזכר) שמנסה להימלט מייעודו ומרודפיו כאחד.
אבל בסוף הצלחתי "להיכנס" לספר, והוא בין הטובים שקראתי: התיאור האנושי מדויק ונוגע ללב, עם יותר דמויות שלמות ומעניינות ממה ששמים לב בקריאה ראשונה; חומרי הרקע - מקסיקו, קומוניזם, הכנסייה הקתולית, המאמינים דלה - לא מאוד מוכרים, ומרתקים ביותר; וכמובן, הדרמה הדתית מעוררת מחשבה עד מאוד.

"דומה היה עליו, בזה הרגע, כי נקל הוא למדי להיות קדוש. אין צורך אלא בקורטוב שליטה עצמית ובקורטוב אומץ לב. משול היה בעיני עצמו לאדם שהחמיץ אושר משום שאיחר לבוא בשניות מספר למקום הפגישה."
מומלץ בחום.

נ.ב.
השם של הספר הוא מקרה קלאסי בו מתרגמים לעברית מחמיצים ביטויים וארמזים תנ"כיים. The power and the glory אינו אלא "הגבורה והתפארת", (מהוצאת ספר תורה, לדוגמה).

בע"ה

No matter if the road is long no matter if it's steep,
No matter if the moon is gone and the darkness is complete,
No matter if we lose our way, it's written that we'll meet, 
At least that's what I heard you say a thousand kisses deep.
~
עיתים יש לאדם קונספט בראש - רעיון או תובנה או חוויה - שבוער בו, שמותיר בו את חותמו; הקונספט הזה יופיע שוב ושוב בדברים שהאדם חושב או עושה או יוצר, מעצב ומתעצב לפי ההקשרים השונים.
~
אחד השירים המשמעותיים בחיי, וזה אומר הרבה, הוא A thousand kisses deep של לאונרד כהן. ומתברר שיש לו סיפור דומה - לקח לכהן יותר משנה לכתוב אותו, המוני ניסוחים ומשפטים ווריאציות וקטעים שהסתובבו כולם סביב הרעיון החמקמק של A thousand kisses deep. לא עשיתי על זה מחקר מעמיק, אבל מהמעט שחיפשתי מצאתי שלוש גרסאות באורך מלא של השיר - כולן שילוב של ניסוחים זהים לכל השלושה וקטעים חדשים ומיוחדים; ועוד לא מעט בתים מנותקים, שורות קטועות וכדו'. (המובאה שלמעלה היא דוגמה אחת לאלה.)
הרעיון, ההשראה הזאת, מופיע שוב ושוב ביצירה של כהן.
~
גם לטולקין יש דבר דומה. סיפורם של ברן ולותיין, הניסוח הייחודי של טולקין למיתוס האהבה הבלתי מנוצחת, מופיע שוב ושוב לאורך הכתיבה שלו; בזוויות שונות, בווריאציות שונות, בגרסאות שונות, הסיפור האפי הזה מוזכר פעמים רבות מספור בכתביו של טולקין.
כיאה לסיפור כזה משמעותי, טולקין כתב אותו ושכתב אותו פעמים רבות; בספר זה כריסטופר טולקין, בנו ויורשו הספרותי, קיבץ את כלל הגרסאות שנוצרו (בתוספת הסברים והערות והבהרות) - בדומה למה שעשה במפלת גונדולין, שגם עליו כתבתי ביקורת.
הספר מרתק לא רק בגלל הסיפור עצמו, שם יש לכל גרסה חן מיוחד ועצמאי אך גם את הרכיבים היסודיים של המיתוס המדהים הזה; אלא גם בשל ההצצה שהוא מספק לתהליך הכתיבה של טולקין, איך רעיונות עלו, נזנחו או התפתחו.
מומלץ להכיר את הסילמריליון, וכנראה שגם את שר הטבעות, לפני שניגשים לספר; אך הוא בעצם עומד בפני עצמו, סיפור עצמאי על אהבה ואמונה ואומץ - ועל הדרך בה סופר דגול שוזר את המרכיבים האלה למיתוס מכונן.
~
אם מדברים על ברן ולותיין, אני חייב להזכיר עוד נקודה אחת.
סיפורם של ברן ולותיין - פגישה אקראית שהולידה אהבה עזה, שכנגד כל הסיכויים והמכשולים (גשמיים, רוחניים ואחרים) הצליחה להתגשם - נכתב אם לא כאוטוביוגרפיה, אז לפחות כשחייו של הכותב שימשו מקור השראה גדול; הוא מהדהד בכמה בחינות את סיפור אהבתם של טולקין ורעייתו, אדית. יש קטעים שאתה יכול לשמוע בהם את הכותב מתאר סצנה שאינה פנטסטית כלל ועיקר, אלא מציאות חיה וממשית שקרתה בבריטניה לפני כמאה שנה.
טולקין, כמו ברן, נפטר זמן קצר אחרי אשתו; והוא ביקש בצוואתו של המצבות שלהם ייכתב "ברן" ו"לותיין".
כמה נוגע ללב.
~
מומלץ בחום. כאמור, הספר אינו עלילה אחת שלמה, אלא אוסף גרסאות חלקיות; כך שהקריאה לא תובעת רק מיומנויות רגילות של קורא, אלא גם הסתכלות בעין של חוקר ועורך - להבין איך החלקים השונים משתלבים, ולחשוב כיצד הם התפתחו. לא מתאים לכולם - אך למי שכן, הנאה גדולה מאוד מובטחת.

בע"ה
"בושתי וגם נכלמתי, כי נשאתי חרפת נעורי." :)
שנים לא קראתי את הספרים האלה. היא נשתקעה מזכרוני לגמרי. אבל אחותי הצעירה הולכת בדרכי המשפחה, הכוללות תאבון בלתי נדלה לספרים וחיבה לפנטזיה בפרט; והמלצתי לה על הסדרות המוקדמות של ריירדן, בידיעה שזו כמות עמודים שאפילו לה ייקח זמן לעכל. :)
אז הספרים האלה חזרו להסתובב אצלנו בבית, ומצאתי את עצמי חוזר לעלעל בהם ולבסוף עובר עליהם מכריכה לכריכה, וכנראה לא רק מנוסטלגיה; ולהלן כמה רשמים, שמעניין מה הייתי חושב עליהם לפני כמה שנים טובות.
אלה ספרים מאוד חינוכיים, בבסיסם; אולי זו אפילו המטרה שלהם. הערכים של הטובים מאוד ברורים ולא מעורערים; הדמויות אולי מציאותיות ואמינות, אבל אין להן דילמות קשות (וודאי בפן הערכי). אני לא בטוח כמה אני מכניס מילים לפה של הסופר, כשאומר שבעצם הסדרה מספרת על הגנת תרבות המערב מפני כוחות אנרכיים ופרימיטיביים; אבל גם אם נימנע מלפרשן את המפלצות והרשעים בסיפור, האידאל של תרבות המערב נוכח מאוד בסיפור.
החינוכיות של הסדרה מתבטאת במיוחד בספר הזה, האחרון; שם שמים על השולחן כמה דברים שעמדו ברקע - ואחד מהחשובים שבהם הוא הרעיון שלכל ילד צריכה להיות משפחה מתפקדת ואוהבת, עם אבא ואמא (כן כן, אבא ואמא). המסר הזה הועבר בצורה יפה ונוגעת ללב, לטעמי; ובגללו הספר הזה הוא כנראה החביב עלי מכולם.
ואם כבר מדברים על הערכים שהוא מחנך אליהם, אי אפשר שלא להזכיר את השינוי המובהק שלהם. כבר בסדרה הבאה, ניכר שהוא מנסה להיות תקין יותר פוליטית - מתוך שש דמויות מרכזיות שנוספו, יש לנו שני היספאנים, אסייאתי, כהת עור ואמריקנית-ילידה; ואיך אפשר בלי להזכיר יציאה מהארון דרמטית של אחת הדמויות מהסדרה הקודמת. בסדרות המאוחרות יותר, שלא קראתי אותן בשלמות, הוא ממשיך את המגמה הזו בהצגת דמויות קוויריות, משפחות שאינן מהדגם המסורתי ועוד.
לא אביע את דעתי על הערכים האלה, ישנים וחדשים כאחד; וגם לא אתייחס לשאלה עד כמה זה משפיע על איכות הכתיבה והאם הרווח שווה את המחיר - לפני הכל, זה גורם לי להרהר על עצם היחס בין כתיבה לשם הכתיבה ובין כתיבה להעברת מסר; ועל ערכים ומוסר בעולמנו הנוכחי, המשתנה במהירות לכיוונים לא צפויים.
אבל בסדרה הראשונה, וכנראה גם השניה, הדילמות האלה פחות באות לידי ביטוי; ולמי שמחפש ספרים קלילים ונחמדים, בלי עלילה או דמויות מורכבות ואווירה כללית חיובית, אז - מי היה מאמין - אני ממליץ על אלה.

בע"ה

I think of her now I'm older / I still love to dance
something will shine through the body / if you give it a chance

אין לי בביקורת הזו מהלך מסודר, אלא רשימת הערות על הספר הזה , אחד האהובים עלי בסדרה.
•קראתי ספרי נוער מגיל צעיר, ומאז תמיד חשבתי על הגיבורים בספרים כמבוגרים ממני; אך אני גדל והסיפורים לא, ולעיתים אני מפנים זאת והתחושה מאוד מוזרה. כאילו, פרסי ג'קסון בן 16 וצריך להציל את העולם? הארי פוטר כנ"ל בן 17?
כך גם בנוגע לספר הזה - אן צעירה ממני בשנתיים-שלוש, מורה נערצת בבית הספר וחצי אימא לזוג תאומים. עניין מוזר ביותר.
•תמה משמעותית בחינוך, כפי שהוא מופיע בשלושת הספרים הראשונים בסדרה, היא עניין ה"שאיפות". המורה האהובה על אן הפיחה בתלמידיה שאיפות, וכך גם אן מקווה לעשות לתלמידיה.
ומה הן השאיפות האלה? השכלה גבוהה, בעצם. לפתח את השכל והרוח האנושיים, להכיר את אוצרות התרבות המערבית ואולי להשתתף ביצירת חדשים.
זה רעיון מעניין ומעורר מחשבה; ונדמה לי שהוא פחות קיים בימינו, כשהלהט האידאולוגי של בני נוער מופנה לדברים אחרים - אבל מה אני יודע. צריך עיון.
•נקודה אחרונה תהיה בנוגע למוסר. לא אתייחס כרגע לעמדת החברה בעניין, שזוקקת עיסוק נרחב יותר בשאלת הדת בסדרה - אי"ה אתייחס לכך בביקורת אחרת; אלא לכך שאן מוצגת, כאן ובספרים אחרים, כמודל לחיקוי. כדמות שהרמה המוסרית שלה גבוהה באופן ניכר מהסובבים אותה.
במה זה מתבטא? "בנקודות הקטנות, במילות עידוד" - לא מדובר כאן בצדיקות או בצדקנות, אלא בהתנהגות נעימה ונוחה לבריות ורגישה; אנחנו יכולים לקוות להיות כמוה, זה לא רף עליון מדי.
•בעצם, נזכרתי בעוד משהו - ל' מ' מונטגומרי מאוד מאמינה באהבה. הספרים שלה מלאים בענייני שידוכים ונישואים, ולמיטב זכרוני כמעט בכולם האהבה מנצחת שיקולים אחרים ומניעות שונות.
הנקודה המעניינת שהיא מיישמת את זה גם אצל זוגות מאוד מבוגרים - ובאופן מפתיע עוד יותר, גם במקרים של נישואים שניים. נדמה לי שזה רעיון נדיר למדי, ואחד שאני נוטה מאוד לחבב - אהבה היא כוח גדול ואמיתי, ואולי ראוי שהוא באמת יהיה השיקול המכריע בנישואין; אבל היא בשום אופן לא חד פעמית, מוקדשת לדמות אחת וזהו.
אבל מה אני יודע, במיוחד בתחום הזה. זו גם לא תובנה שאני מעוניין לבחון אישית. :)

נ.ב.
הערכתי הגדולה נתונה למי שיזהה את הקשר בין הציטוט לביקורת (וליתר דיוק, לספר שעליו נכתבה הביקורת).

בע"ה
"We're fools to make war on our brothers in arms"
וואו. חיכיתי לקרוא את הספר הזה - האחרון בסדרת אן שרלי, שקראתי באנגלית בהתמדה כבר מעל לתשעה חודשים; אבל לא ציפיתי שהוא יהיה כ"כ שונה מהאחרים בסדרה, ו/או שיקבע ברכה לעצמו כספר מצוין מבלי קשר לסדרה הכוללת.
~
ספרים שקורים בעולם האמיתי עשויים להתכתב עם ההיסטוריה הכללית בדרכים רבות, ולעיתים קרובות מרומזות - הריוט מתגייס לחא"מ ב42', אבל אנחנו לא שומעים כלום על המלחמה; הקפות ביער עוסק בהרחבה בדרום אפריקה של סוף המאה התשע עשרה, וכשהבנתי שמלחמת הבורים תפרוץ כשנתיים אחרי סוף הספר נשבר לי הלב.
הסדרה של אן, שמקיפה טווח של כארבעים שנים, ברובה לא מתייחסת לכך; עד הספר הזה, שעוסק בעצם בעורף הקנדי של מלחמת העולם הראשונה. לא אפרט, הן בשל חשש מספוילרים והן כי הביקורת הזו כבר מתארכת מעבר לרצוי; אבל הספר מתאר מדהים את התקופה המרה הזו ואת הדרך של הדמויות להתמודד איתה.
מלבד הסיפור של הדמויות עצמן, הן אלה שאנחנו מכירים מספרי אן קודמים והן חדשות, הספר מעורר הרבה מחשבות על מלחמה בכלל ומלחמת העולם הראשונה בפרט; ואוסיף שהקריאה אותו כחייל טרי היתה חוויה בלתי נשכחת, ומאתגרת למדי.
וכמה מילים על הסדרה בכללותה - אי"ה, אני מקווה לכתוב ביקורות נוספות על הספרים השונים בה; אני רק אגיד בקצרה שגם היא, כמו כל כך הרבה סדרות חשובות אחרות, נפלה בפח של להחליף את הגיבורים המקוריים והנפלאים בדמויות חדשות והרבה פחות מוצלחות. אבל זה סה"כ לא מאוד נורא - וגם אם אין תחליף לקסם של אן, הילדים שלה מצליחים להיות דמויות מרתקות בפני עצמן.
~
"יוסף איננו ושמעון איננו, ואת בנימין תיקחו?"
אני לא יכול לכתוב על הדמות של אן בספר הזה.
~
מומלץ בחום, כחלק מהסדרה וגם בפני עצמו!

נ.ב.
יש לי כמה וכמה הסתייגויות מהציטוט שפתחתי בו. ועדיין, אני סבור שזו הנקודה הבסיסית ביותר בקשר לנושא הזה; וחשוב לזכור אותה, למרות כל ההסתייגויות.

בע"ה
Ah, look at all the lonely people.
הרבה פעמים אנחנו מתלבטים, בין הדבר הנכון לעשות לבין הדבר הקל לעשות.
להתלבטות הזו פנים רבות - לפעמים אנחנו משכנעים את עצמנו שבעצם הדבר הנכון לעשות הוא גם הדבר הקל; לפעמים אנחנו מקבלים את העובדה שזה הדבר הנכון לעשות, אבל מה לעשות והוא לא אפשרי - יש אילוצים כאלה ואחרים, ופשוט אין על מה לדבר.
הדרך המוצלחת ביותר שלנו להיפטר מעשיית הדבר הנכון היא שילוב של השניים - לעמוד ולהתלבט ולהתלבט, עד שמגיע אילוץ (אולי אפילו אמיתי) ועוצר את הדילמה; ולפעמים אנחנו מבינים, בדיעבד, שבעצם החמצנו הזדמנות לעשות את הדבר הבאמת נכון - וזו עשויה להיות אכזבה מרה.
...
אני סבור ששמו של הספר הזה אמור להתחלף עם זה הבא אחריו. "השתנות" (הספר הראשון) לא מציג תמורות ערכיות יסודיות, אלא את הגילוי של הגיבור שהוא עדיין מסוגל לפעול לאור העקרונות המקוריים שלו; ואילו "התגלות" (הספר השני) כן נוגע בדיוק בנקודה הזאת - בספקות שאדם מעלה לגבי האמונות הבסיסיות ביותר שלו, ובמוכנות שלו ללכת אחרי הדבר הנכון לעשות גם במחירים כבדים ביותר.
זה הספר המוצלח ביותר בסדרה, בעיני כבעיני רבים אחרים; ולמרות שהוא עומד בפני עצמו, הוא מציג תמות יסוד בסדרה כולה - אולי המרכזית שבהן היא הדבקות של הגיבור בערכים שלו, לא משנה מה המחיר; במאבק המתמיד שלנו לבחור בדבר הנכון על פני הדבר הקל, אפשר לשאוב מהספר הזה השראה ותקווה ורעיונות מסוימים - את הכוח לתקן מעשינו ומידותינו.
...
אני לא אוהב את הקונספט של כתיבת ביקורת שבעצם נועדה לפרוק חוויה מסוימת של הכותב, כשהספר הוא רק תירוץ; בין השאר, זה עשוי מאוד לפגות באיכות של הביקורת - ועל כך אני מתנצל בפניכם.
ואני מתנצל גם בפני החיילת שישבה לבד ובכתה, ולא נדמה שמישהו מסביבה שם לב; לא הצלחתי לעשות את הדבר הנכון הפעם, ואני מתפלל שתגיע אלייך שלוות נפש ועזרה ותמיכה על ידי שלוחים אחרים.

בע"ה
“.And the magnitude of his own folly was revealed to him in a blinding flash.”
בשיעור ביום שישי, הר"ם שלנו דיבר על ההבחנה בין הנחות מוצא לבין ראיות - ההנחות הן אלה שאנחנו מתחילים איתן את הדיון ובוחנים את המציאות, והראיות הן המידע שנוסף לנו אחר כך ויוצר כיוונים ותפיסות חדשות. בעולם משפטי, או בעולם אידאי בכלל, יש כאן היררכיה - ראיה היא כמובן חזקה יותר מהנחה, היא משנה את התפיסה שלנו ויוצרת דין חדש; אבל נדמה לי שבני אדם נוטים לעשות ההיפך, לפרש את המציאות ע"פ הנחות המוצא שלהם: אם הסקת בשלב קודם את א', תנסה לפרש כמעט כל מידע חדש שיגיע אליך ככה שיסתדר עם ההבנה הקודמת - יהיה קשה מאוד להבחין שבעצם הראיות כרגע מכריעות לכיוון ב'.
זה כמובן לא נכון לגבי רוב הנחות המוצא שלנו - אם פעם חשבתי שאני לא אוהב שירים של אמן מסוים, מספיק שבשמיעה חוזרת אבין שזו דווקא כן מוזיקה טובה ואחליט שאני אוהב אותו; אך דווקא לגבי היסודיות והמשמעותיות שבהן, אלו שעומד מאחוריהן מטען רגשי משמעותי, קשה לנו מאוד לבחון את המציאות מבלי המשקפיים של ההנחות הקודמות ולהבין שוואללה, התפישה הקודמת שלי הייתה שגויה.
המצב הזה, שאמנם לא כ"כ נחמד לנו להכיר בו אך הוא בהחלט קיים, מחייב אותנו לתהות על שתי שאלות: מה יוצר לנו מלכתחילה הנחות מוצא? ואיך אפשר בכל זאת לשנות אותן, לא להיגרר כעיוורים אחרי הנחות מנותקת מהמציאות?

***

זו סדרה מעניינת, הטרילוגיה הזאת. היא עוסקת בעולם פנטסטי, עם גיאוגרפיה והיסטוריה ותרבויות מומצאות; יש בה גם קסם, ועוד כמה מאפיינים של ז'אנר הפנטזיה המודרני. אבל היא שונה מרוב הספרים האחרים שבלעתי לפני כמה שנים, עובדה שאני עדיין זוכר אותה ונהנה ממנה וחושב עליה; ונדמה לי שגורם משמעותי לכך הוא שהכוח המניע העיקרי של העלילה אינו מאבק באויב חיצוני כלשהו, והתהליך שעובר על הגיבור (בוודאי בספר הזה) איננו התבגרות - אלא התפכחות, שינוי עצמי ובחינה של האמונות הקודמות שלך; מה נכון במה שהאמנת בו, ומה לא?
אם יש משהו בניתוח שלי את העלילה, אז אני חושב שאפשר גם להצביע על הכוח והמניע שאפשר לגיבור לצאת למסע שלו, לבחון מחדש את האמונות שלו ולנסות לבנות תפיסת עולם חדשה ונכונה יותר. למעשה יש כאן שניים, אבל נניח לזה כרגע.

***

חשבתי להאריך כאן עוד, על הספר ועל הספרים האחרים בסדרה ועל הספקולציות שלי לגבי היכולת לשינוי עצמי; וגם לכתוב על הדרך המטרידה בה הוא השפיע על הנחות המוצא שלי, על המשמעויות שיש בגילוי שהספרים שאתה קורא משפיעים עליך באופן יסודי ולא מורגש ומה אפשר לעשות במציאות כזאת.
אבל זו סה"כ ביקורת, וכבר הארכתי יותר מדי.
שבוע טוב!

בע"ה
"תמונה אחת הטרידה אותו במיוחד. בתחילה זו היתה תמונה של עלה נידף ברוח, והעלה היה לעץ, והעץ גדל, והצמיח עלים לאינספור ושורשים סבוכים." ("עלה" מאת קטנוני, ג'.ר.ר. טולקין)
איך נוצרת מיתולוגיה? זה מסובך. יש את סיפור הבריאה - איך כל העסק נוצר בכלל; ויש סיפורים שמתארים תופעות טבע ספציפיות - עקלקלותו של הירח, המזלות בשמיים וכן הלאה; זה בהיבט הקוסמי. גם ההיבט האנושי מתחלק לשניים - יש סיפורים על עמים: מי אנחנו, מאיפה הגענו, מה המקורות לשפות ולמנהגים שלנו; ויש גם סיפורים על יחידים, גיבורים מיתיים ששמותיהם מסופרים שוב ושוב בהערצה ויראה.

מיתולוגיה נוצרת בעבודה משותפת. היא מתחילה ברעיונות מבריקים של יחידי סגולה, שמסופרים שוב ושוב בנוסחים ווריאציות שונות; בהמשך אופן הדיבור וההיגוי עשויים להשתנות, וגם שינויים דרמטיים יותר, בתוכן עצמו, קורים. חכמים מאוחרים יותר מתמודדים עם אוסף מסורות ורעיונות סותרים, מנסים לעשות סדר בבלגן.
זה תהליך של מאות שנים, הכולל אנשים וקהילות רבים ושונים.

אבל זה לא חייב לקרות כך. פעם אחת, לפחות, קם אדם אשר הכיל הן את המוטיבציה ליצור מיתולוגיה מאפס - על פרטיה ודקדוקיה שתוארו לעיל - וחשוב לא פחות, את הגאונות הנדרשת לעשות זאת, לגמרי לבד.
שמו ידוע בזכות הסיפורים העצמאיים שכתב, כמו גם עקב עבודתו האקדמית הענפה; אבל אתן ניחוש פרוע, שג'ון רונלד רעואל טולקין ראה את הסילמריליון - במשמעות הנרחבת של המושג, הכוללת את מכלול המיתולוגיה האדיר שניסה ליצור לעולמו - כיצירה העיקרית, ה"מגנום אופוס" שלו, העץ האדיר שעליו עמל קטנוני ליצור.

כמו שהוזכר לעיל, למיתולגיה אין מבנה ותהליך התפתחות מסודרים; וכריסטופר טולקין, בנו ויורשו (ספרותית) של המחבר, הקדיש את חייו כדי להנגיש - בצורות רבות ושונות - את אוסף הכתבים העצום הזה.
הספר שלנו הוא אחד מהמפעלים האלה. הסיפור על גונדולין ומפלתה הוא אחד מהקדומים והיסודיים ביצירתו של טולקין, והוא שוב ושוב חזר והתייחס אליו, שכתב אותו, פיתח רעיונות חדשים לגביו; והספר הזה מציג את שלל הגרסאות השונות, בתוספת הסברים, הערות וניתוחים מאת כריסטופר טולקין (העורך).
מומלץ בחום לכל מי שרוצה לטעום מהרבדים השונים של התפתחות המיתולגיה, לקבל מושג מסוים על איך היא נוצרה ואיך העורך ניסה לעשות בה סדר; אך לתחושתי, התוצאה אינה עומדת כבעלת ערך עצמי, במנותק מהבנת עולמו הכללי של טולקין. (אין זה הדין ב"ילדי הורין", וכנראה גם לא ב"ברן ולותיין".)

כבר הארכתי יותר מדאי, כך שלא אכתוב על הסיפור עצמו; רק אציין שטואור הוא יחיד ומיוחד בין גיבורי העידן הראשון, בכך שהוא לא גאוותן (כתבתי על מוטיב הגאווה קצת בביקורת על ילדי הורין). מדוע? צריך להבין; אולי כי טואור קרוב יותר לעלפים מלבני האדם, ואף לטלרי ולוונייר יותר מלנולדור - וצ"ע, ואכמ"ל, ודו"ק.