ביקורת ספרותית על היו זמנים בהוליווד מאת קוונטין טרנטינו

---

כמו שאין דבר כזה ויסקי גרוע, רק כאלה שטובים מהאחרים, כך גם אין לטרנטינו סרטים גרועים רק כאלה שטובים מהיתר. טרנטינו מביים כמו מאלף בקרקס. עם תסריטים מלוטשים, קצב פעימות לב קבוע, דמויות שכולנו היינו שמחים להתחלף איתן ופסקולים מופתיים. אם אי פעם אעשה רשימה של סרטי טרנטינו הטובים ביותר "היו זמנים בהוליווד" ישתבץ במקום הרביעי (אחרי ספרות זולה, ג'קי בראון וכלבי אשמורת), "ג'אנגו ללא מעצורים" יזכה למקום התשיעי והאחרון לפי שעה (לא כי הוא גרוע אלא כי יש ויסקי טובים ממנו).

אז מה כל כך טוב ב"היו זמנים" שזכה למקום הרביעי ברשימתי המכובדת? אז דבר ראשון שימו לב לאהבה הבלתי פוסקת שם לקולנוע ולשחקנים, לדימוי של שנות ה-60 היפות (כאילו חייתי אז) עם הצהוב העז והחום המרגיע, תביטו בבגדי העור, במכוניות הנוסעות בקצב מסוים, במרגו רובי המהממת שמפזזת יחפה כמעט כל הסרט בנונשלנט מקסים, האזינו לשירים שמופעים ברגע הנכון, חושו בתמימות ההיפית-ילדית. "היו זמנים בהוליווד" הוא קינה אחת ארוכה לתקופה שלא תשוב. גם כמוני שמעולם לא בקרו בה מתגעגעים אליה.

הספר היו זמנים בהוליווד משמר את העולם היפה הזה שברא טרנטינו ומוסיף עוד צבע לדמויות ומרחיב את העלילה. בספר נבין מדוע קליף בוט נתן לברוס לי להפיל אותו בסיבוב הראשון, נגלה מה עלה בגורלה של ילדת הפלא ההוליוודית ונבכה יחד בסוף היפה והאופטימי של שרון טייט, כי כולנו יודעים איך הוא באמת נגמר. אבל יש גם חסרונות: טרנטינו לא סופר וזה מורגש במין חוסר ביטחון דק ששורה על הספר. הדיאלוגים שהם ה-היילייט בכל סרטיו מאופיינים בקטע מוגזם עד להתעצבן: "הסכים צארלי";" שואל צארלי"; "התוודה וויטיק"; הבנתם. ויש גם איזה עניין עם הדמויות שהן לא מלאות עד הסוף ואתה מסיים את הספר ולא מרגיש שבאמת הכרת אותן.

בכל מקרה הספר הזה מקיים את מה שהוא מבטיח וזה הרחבה ליקום של הסרט והוא מהנה ביותר, אפשר לסיים אותו בכמה שעות ולהרגיש שביקרת בשנות ה-60. כן... לבמאי הזה יש יכולות בלתי אפשריות להגשים כל פנטזיה מסטולית שעולה לך בראש, תשאלו את הילד ההוא מהרצליה שאבא שלו זה טרנטינו וסבא שלו הוא צביקה פיק. לחיים :)

» ביקורות נוספות של אודי
» ביקורות נוספות על היו זמנים בהוליווד