“כמו שאין דבר כזה ויסקי גרוע, רק כאלה שטובים מהאחרים, כך גם אין לטרנטינו סרטים גרועים רק כאלה שטובים מהיתר. טרנטינו מביים כמו מאלף בקרקס. עם תסריטים מלוטשים, קצב פעימות לב קבוע, דמויות שכולנו היינו שמחים להתחלף איתן ופסקולים מופתיים. אם אי פעם אעשה רשימה של סרטי טרנטינו הטובים ביותר "היו זמנים בהוליווד" ישתבץ במקום הרביעי (אחרי ספרות זולה, ג'קי בראון וכלבי אשמורת), "ג'אנגו ללא מעצורים" יזכה למקום התשיעי והאחרון לפי שעה (לא כי הוא גרוע אלא כי יש ויסקי טובים ממנו).

אז מה כל כך טוב ב"היו זמנים" שזכה למקום הרביעי ברשימתי המכובדת? אז דבר ראשון שימו לב לאהבה הבלתי פוסקת שם לקולנוע ולשחקנים, לדימוי של שנות ה-60 היפות (כאילו חייתי אז) עם הצהוב העז והחום המרגיע, תביטו בבגדי העור, במכוניות הנוסעות בקצב מסוים, במרגו רובי המהממת שמפזזת יחפה כמעט כל הסרט בנונשלנט מקסים, האזינו לשירים שמופעים ברגע הנכון, חושו בתמימות ההיפית-ילדית. "היו זמנים בהוליווד" הוא קינה אחת ארוכה לתקופה שלא תשוב. גם כמוני שמעולם לא בקרו בה מתגעגעים אליה.

הספר היו זמנים בהוליווד משמר את העולם היפה הזה שברא טרנטינו ומוסיף עוד צבע לדמויות ומרחיב את העלילה. בספר נבין מדוע קליף בוט נתן לברוס לי להפיל אותו בסיבוב הראשון, נגלה מה עלה בגורלה של ילדת הפלא ההוליוודית ונבכה יחד בסוף היפה והאופטימי של שרון טייט, כי כולנו יודעים איך הוא באמת נגמר. אבל יש גם חסרונות: טרנטינו לא סופר וזה מורגש במין חוסר ביטחון דק ששורה על הספר. הדיאלוגים שהם ה-היילייט בכל סרטיו מאופיינים בקטע מוגזם עד להתעצבן: "הסכים צארלי";" שואל צארלי"; "התוודה וויטיק"; הבנתם. ויש גם איזה עניין עם הדמויות שהן לא מלאות עד הסוף ואתה מסיים את הספר ולא מרגיש שבאמת הכרת אותן.

בכל מקרה הספר הזה מקיים את מה שהוא מבטיח וזה הרחבה ליקום של הסרט והוא מהנה ביותר, אפשר לסיים אותו בכמה שעות ולהרגיש שביקרת בשנות ה-60. כן... לבמאי הזה יש יכולות בלתי אפשריות להגשים כל פנטזיה מסטולית שעולה לך בראש, תשאלו את הילד ההוא מהרצליה שאבא שלו זה טרנטינו וסבא שלו הוא צביקה פיק. לחיים :)”

“השאלה האולי הכי מתבקשת לגבי הספר הזה איך הוא לעומת הסרט והאמת היא שאין מקום להשוואה. הספר הוא יותר מקבץ של סיפורים שבסרט על מנת ליצור עלילה נמצאו הקשרים ביניהם. זה לא שאין מכנה משותף בין היצירות אבל הספר בעיקר עונה על הרבה שאלות שבסרט, עבורי כמי שראה אותו פעמיים בקולנוע (בהבדל של כמה שבועות) נשארו פתוחות. אני מוכרח להודות שפעם לא ממש התחברתי לסרטים שקוונטין טרנטינו ביים בעיקר בגלל שהם רוויי אלימות אבל נראה לי שמאז הסרט שלו, "ספרות זולה" (כזכור עם ג'ון טרבולטה) הוא הצליח להתקרב אל קהל נוסף ומתוכם גם אליי.

בספר הוא נוקב בשמות של מי שנזכר בעלילה שהסרט רק רומז עליהם. לא ידעתי שצ'רלס מנסון לפני שביצע את זממו ניסה את כוחו כזמר פולק, היה חבר של דניס וילסון (מ"נערי החוף") ורצה להשתלב בתחום המוזיקה אבל ככל הנראה שמו לו רגל. עם זאת אני מנוי בשירות המוזיקה ספוטיפיי והצלחתי למצוא בו כמה סקיצות לשירים בביצוע שלו. לא משהו. שמחתי על כל האיזכורים המוזיקלים, כמו של גאטרי ולדבלי שלטענת טרנטינו הערך ההיסטורי של המוזיקה שלהם עולה על הכשרונות שהיו להם. אני יכול להבין את הטענה הזאת ובין אם אני מסכים איתו או לא, אני שמח שטרנטינו נכנס בזכות הספר לתחומים שלא ידעתי את דעותיו עליהם. זה ממש לא רחוק מעניינים שמעסיקים אותי, בעולמי שלי לדוגמא פול ריווייר ולהקתו, שמצאתי לפני כמה שנים שיר של דני סנדרסון ("הלא נודע") מזכיר שיר שלהם.

הספר נפתח בהקדשה מרגשת של טרנטינו לאשתו, דניאלה פיק ולבנם ובהתחשב לאמירה שהיינו צריכים לחיות את הזמנים ההם בהוליווד אין ספק שטרנטינו מצליח לעשות את זה למעננו בספר הזה שהוא אגב ספר הביכורים שלו (הספר הקודם, "ספרות זולה" לא נחשב, כי הוא ספר-תסריט) ואני לא יודע מה איתכם אבל כולי תקווה שלצד הסרטים הוא ימשיך גם לכתוב ואני מניח שבזכות סרטיו האחרים הוא יכול להמשיך ולעלות נושאים נוספים לכתיבה.”