כשבכל רגע נתון כל מה שאני רוצה זה רק לעזוב את מה שאני עושה ולפתוח את הספר- זה סימן. כשאני קוראת את הספר בדריכות, והספר הוא לא מותחן- זה סימן. כשאני מתחילה להתקמצן על הפרקים שנשארו- עוד סימן. כשאני מוחה כמה דמעות התרגשות בסיום הקריאה- כל אלו סימנים שהספר הזה כל כך, אבל כל כך טוב!
דיאן צ'מברליין כתבה סיפור אנושי ומרגש סביב נושא מרתק. האאוגניקה היא תוכנית לדילול אוכלוסיה ע"י עיקור וסירוס כפוי. הנושא הזה נחקר הרבה שנים, השיטה יושמה בארצות הברית, וזלגה לעוד מדינות כמו ארצות סקנדינביה, וחלק ממדינות אירופה ביניהן כמובן גרמניה, עוד לפני עליית השלטון הנאצי. בשוודיה ההליך בוצע על אוכלוסייה של חולי נפש, ובעוד בגרמניה הנאצית ההליך בוצע למטרת השבחת הגזע, הרי שבארצות הברית הסיבה היתה שונה לחלוטין והיא היתה בעיקר כלכלית. בתי החולים שבהם היו מאושפזים חולי נפש התמלאו עד אפס מקום, וגם אוכלוסייה ענייה נפלה לתוך ההגדרה של אוכולסייה מוחלשת. כי כשאתה עני- זה לא רק הכסף שאין לך- זה הקול שאין לך, שהוא לא נשמע, ואתה הופך להיות שקוף.
ג'יין ורוברט פורסטר הם נשואים טריים. הוא רופא ילדים אהוד ומצליח, היא אך סיימה את לימודיה בקולג' ומתעתדת להיות עובדת סוציאלית. בעלה פחות מתלהב מזה. הוא מצדו היה רוצה אישה שתקבל את פניו בסוף יום העבודה עם כוס משקה ביד, תתנדב בעמותות צדקה, תלך לקאנטרי קלאב המקומי, וחלילה לא תצא לעבוד ועוד תבוא במגע עם אנשים צבעוניים! ואם אפשר שלא תביע דעתה בקול רם בענייני פוליטיקה, ושתשתדל לא ליהנות מיחסי המין ביניהם, כי זה לא כל כך מקובל שאישה תהנה. הוא רוצה אישה בובה, כזו שהחיים חולפים מעליה. אבל ג'יין היא אישה עם רצונות ודעות, והיא באה להילחם.
במסגרת עבודתה נשלחת ג'יין לחוות טבק בצפון קרוליינה. התקופה היא שנות השישים של המאה הקודמת. בחוות הטבק עובדות כמה משפחות עבור בעל החווה. ג'יין מקבלת לטיפולה כמה משפחות וככה מתחיל הקשר בין ג'יין המטפלת לאייבי, המטופלת בת החמש עשרה. אייבי שאיבדה את שני הוריה בנסיבות טראגיות חיה עם סבתה החולנית ועם אחותה רפת השכל הגדולה ממנה בשנתיים, וכבר אמא לתינוק, שכנראה אף הוא סובל מאיזו תסמונת. הוא מוגדר כ"איטי". הן חיות בתנאים עלובים ובעוני מחפיר. ללא מים זורמים, ללא שירותים בבית, ורחצה בתוך גיגית פח.
אייבי, על אף גילה הצעיר, מגלה בגרות ואחריות והיא נושאת ברוב העול. העבודה המייגעת והנצלנית בחוות הטבק, הטיפול באחיין הקטן, והדאגה לסבתה ולאחותה. כשג'יין נכנסת לתפקידה הממונים עליה מספרים לה על תוכנית האאוגניקה. כל מי שנחשב רפה שכל נכנס מיידית לתוכנית ונחשב מועמד מתאים. ההגדרה הזאת של רפי שכל היא קצת בעייתית לתקופה ההיא, שבה אנשים לא ממש אובחנו, ואנשים שהיו קצת איטיים, נפלו אל תוך ההגדרה של רפי שכל וגורלם נגזר עליהם. גם מי שהיה חולה אפילפסיה נכנס לתוכנית. היה רף מסוים של מנת משכל, שכל מי שהיה מתחתיו- נכנס לתוכנית. היו כאלה שהיו מעל לרף, אבל גורמי הרווחה לא רק שהעלימו עין, אלא אף נתנו יד ועודדו ל"החליק" את הציון כלפי מטה, כשכל זה זוכה להגדרה המכובסת של "לקויים מנטלית". אצל חלקם של הנשים שעברו את התהליך נעשה הדבר בדרכי רמייה ושקר כשנאמר להן שעברו ניתוח להוצאת התוספתן בזמן שעיקרו אותן. ג'יין, שהיא אידיאליסטית ואדם מצפוני הבאה למלא את תפקידה בכל רמ"ח אבריה - היא לא יכולה לראות ולהשלים עם העוולות האלו. נפשה נקשרה בנפשן של מטופליה, והיא מצליחה לראות מעבר לעוני, לגזע, ולהבדלי המעמדות את לב לבו של האדם העומד מולה- ובעיניה כולם שווים. ויותר מכך- כולם ראויים וכולם בעלי זכויות שוות.
וכך- בין דאגה למשפחות לביגוד, הנעלה, וענייני יום יום, נכנסת ג'יין והופכת להיות מעורבת אף היא בתוכנית האאוגניקה בין אם שרצתה ובין אם לאו.
ג'יין הוזהרה שלא להיקשר למטופליה יתר על המידה, ולא יותר ממה שדורש התפקיד, אך ג'יין מונעת מהרגש, והיא לא יכולה להתנהג אחרת. הקשר המיוחד שנוצר בין ג'יין לאייבי ישנה את חיי כולם. על אף הפער הגדול בין השתיים האלו שבאו מרקע כל כך שונה- מדהים לראות עד כמה רב המשותף ביניהן.
הסיפור מסופר בשני קולות. קולה של ג'יין וקולה של אייבי, כשבסוף הספר נוסף קול שלישי- וזה שיאו של הסיפור המרגש והיפהפה הזה.
הספר שיצא בסדרה המשובחת עין טובה בעריכתו של ארז רווה מצטרף לספרים הקודמים שיצאו בסדרה הנהדרת הזאת, כשבכל ספר מועלה דילמה מוסרית, וכולם סובבים סביב אותה תקופה. הסיפורים ממשיכים להדהד בקורא עוד הרבה אחרי סיום הקריאה, ולטעמי - זה כוחו של ספר טוב.
מומלץ בחום.
