הספר הוא כמו הוריקן שנבנה לאט. בתחילת הספר יש רק בריזה קלה, בעיות ארציות ופשוטות של דמויות שלא ניכר בהן ייחוד כלשהו. לאט לאט הרוח מתחזקת, ופתאום עולות בך שאלות ותהיות, את כבר לא בטוחה באידיליה שהציגו לך, ופתאום הרוח הופכת לסופה, עד שהסופה הופכת למערבולת, ובסופו של דבר להוריקן של ממש. הדבר המדהים הוא שזה נבנה בצורה כל כך חכמה, אלגנטית ומלאת חן. בסבלנות.
הספר מתרחש בשנות ה- 50, בצפון קרוליינה, ארה"ב. לא אכנס לעלילה יותר מדי כי אני חושבת שזה הורס (ואני אגב תמיד מהחסידים שלא מאמינים בלקרוא את תקציר הספר אלא צוללת ישר פנימה), אבל כן אגיד שעולים נושאים לא פשוטים מהספר, בין היתר גם מעמדה של האישה באותן שנים, רצונותיה האינדיבידואליים והאם בכלל יש לה מקום לרצונות משלה, או להיות בכלל נבדלת, כשהכל מוכתב לה מלמעלה ע"י גברים. הנושא המרכזי של הספר, שדן בעיקרון בהגבלת ילודה ע"י עיקור של מוגבלים שכלית או בעלי נכויות קשות או סובלים ממחלות ע"י ובהתאם לשיקול הדעת של עובדות סוציאליות (!!!), היו חידוש עבורי, ואחרי זה פניתי לגוגל וחיפשתי עוד מידע על הנושא הלא ייאמן. בסוף קראתי גם את דבר הסופרת, והיא סיפרה שאפילו לא בחרה במקרי קיצון מחרידים, אלא באמת בסיפורים ""רגילים"" שקרו לאנשים פשוטים ולדעתי זה זיעזע אותי יותר מהכל, שזה המקרה הרגיל, ואפילו לא הקיצון.
אני אישית גם אוהבת מאוד סופים עם קצוות סגורים, כאשר ניתנות תשובות לשאלות. אין מילה לזה בעברית אבל באנגלית זה נקרא closure. רוב הסופרים חושבים שיש איזשהו קסם בלהשאיר סוף פתוח לפרשנות ודימיון הקורא, ולפעמים באמת זה מתאים, אבל לרוב אני אעדיף שהסוף יהיה ברור, ואת זה בהחלט יש כאן.
שורה תחתונה – ספר טוב ומעניין על תקופה חשוכה בהיסטוריה של ארה"ב.
אציין שראיתי שאנשים בתגובות הלינו על סגנון השפה או התרגום, אבל אני קראתי בשפת המקור, אנגלית, ולא חוויתי איזושהי בעיה, להפך. הספר זורם, בשפה קולחת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
