הספר מתחיל בשנת 2011 , וחוזר אחורה לשנת 1960 עם סיפורן של מרי אלה(17) ואחותה אייבי(15)
וג'יין העובדת הסוציאלית(22) שהן הדמויות המרכזיות בסיפור.
מרי ואייבי הן עניות, זה כל חטאן. ועל כן הן נכנסות לרשימה של נשים המתאימות לעיקור כדי שלא יתרבו ויכבידו על המדינה.
"את עוד תראי. שניים, זה טוב. שלוש ילדים, עדיין טוב, אבל יש לך פחות אוכל בשבילם וקשה להשגיח.
ארבע ילדים זה עוד יותר גרוע. חמש, לא טוב לאימא ולא טוב לילדים".
כשג'יין העובדת החדשה נכנסת לעובי הקורה, היא מבינה שהשיטה לעיקור לא פוסחת על נערות צעירות
שעתידן להפוך לאימהות חסום בידי המדינה. גורלן נקבע ונחרץ מבלי יכולת להתנגד.
ג'יין צריכה להחליט כיצד לנהוג , והדבר מטלטל את עולמה.
"את צריכה אומץ בשביל לעשות את העבודה הזאת" אומרת לה פולה, חברתה לעבודה.
"לפעמים משלמים מחיר כבד על לצאת מהקווים" אומרת לה אימה
"רק את יכולה לדעת אם זה שווה את המחיר".
הסופרת מתארת תקופה אפלה באמריקה שהתקיימה עד שנת 1975,
תקופה בה עוקרו יותר מ-7,000 מאזרחיה ביניהם רפי שכל, 'פושעים' צעירים,
חולי אפילפסיה, שכבות מצוקה וכל מי שעיקורם נחשב 'לטובת הציבור'.
לא היה פה מקום למשא ומתן. המדינה החליטה וזהו סוף פסוק.
ארצות הברית הדמוקרטית הייתה נגועה באפליה, בגזענות ובמיזוגניות שנראתה אז מובנת מאליה.
הספר מעניין, חשוב, קריא ונוגע ללב. מומלץ.
