ביקורת ספרותית על רק עוד יום אחד מאת קריסטין הרמל

---

אוקיי.
אז לא התחברתי.
רוצה לציין שלפני פחות משבועיים קראתי את "לפני שאפול", אז כל הזמן הרגשתי כאילו הספר הזה הוא חיקוי שלו. הוא כאילו בא אחרי לפני שאפול, שבא אחרי לקום אתמול בבוקר. זה טו מאץ'.
העובדה שהספר הזה הרגיש כמו חיקוי הקשתה עליי עוד יותר לצלוח את החלקים שחוזרים על עצמם כשהיום חוזר על עצמו. זה היה מייגע ממש.
לא התחברתי לדמות הראשית בכלל. לא חשבתי שהיא תשתכנע כל כך מהר לחזור שוב ושוב על אותו היום. חשבתי שהיא תתלבט לפחות. 'עץ קסום שמעניק לך את היכולת לחיות שוב את אותו היום? בטח, מה! אני זוכרת שסבתא שלי הייתה מגדלת אותם.'
הייתי בטוחה שהיא תהסס לפני הפעם השנייה, או השלישית, או אפילו הרביעית. היא החליקה לתוך זה יותר מדי בקלות. זה לא נראה לי הגיוני. חיכיתי שתהיה איזושהי התלבטות, אבל... לא.
נאדה.
אוקיי, נקסט.
בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה חוסר-רגישות בדמות אחת. מצאת לך את הדרך לדבר על בתו המתה של הקראש שלך, אחותי. כן, תטיחי לו את זה בפרצוף. לגמרי סביר ונורמלי. בטח, כן, הוא יקבל את זה. Sure. פפפ.
אוקיי אז לא אהבתי את הספר, אוקיי? הוא נמרח. הוא באורך של פרק אחד אבל מתפרס על פני עשרות. הדמויות רדודות מאוד או לא ריאליות. הוא היה מוזר, הוא תקע פנטזיה בחור לא קשור והוא היה לא מציאותי ולא בגלל הקסם.
אה, וגם ידעתי שהיא לא תמות מהסרטן.
טו אובבייס.
מצטערת על הבלאגן.

» ביקורות נוספות של קוראת מגיל צעיר
» ביקורות נוספות על רק עוד יום אחד