• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מועדון הרצח של יום חמישי

מועדון הרצח של יום חמישי

מאת ריצ'רד אוסמן

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
מועדון הרצח של יום חמישי

מועדון הרצח של יום חמישי

מאת ריצ'רד אוסמן

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
הוצאה לאור:תכלת
שנת הוצאה:2021
סדרה:מועדון הרצח של יום חמישי #1
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/11
ביקורות על מועדון הרצח של יום חמישי
הבאה
נצחיה
לפני 3 שנים

“שלום מיידעלה. מה שלומך? איזה יופי שבאת לבקר. כמה טוב לראות אותך. אז בואי, תיכנסי, תשבי. אני אכין לנו”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•3 דקות קריאה

לאחרונה נהיה טרנדי לכתוב ספרים שהדמויות שמאכלסות אותם משתייכות לאחת משתי קבוצות הסיכון המרכזיות והעיקריות.
יש כל כך הרבה ספרים כאלו שיצאו בשנים האחרונות, שאני בטח גם שכחתי חלק מהם (אוי לא, אני מקווה שאין לי דמנציה!) וגם אם אזכור את הכל, ממש לא בכוונתי למנות כאן את כולם כי אין לי כוח לזה ואני אתעייף ואיחלש אם אעשה זאת (אוי לא, אני באמת מתחיל להזדקן, ולא רק בראש אלא גם בגוף!).

הספר הזה עובר סוג של שידרוג, כי הוא לוקח דמויות שמשתייכות לאוכלוסיה הזאתי שבסיכון, ומכניס אותן לתוך עלילת מתח בלשית. בסקירתי הקודמת כתבתי שספרי מתח הם לא כוס התה שלי, אבל בספר הזה יש ז'אנר נוסף חוץ מז'אנר המתח, וזהו ז'אנר קבוצת הסיכון. אולי דווקא השילוב הזה יעשה לי טוב הפעם לשם שינוי?

אז זהו, שלא.

אם היה לי כוח השפעה על החלטות משרד הבריאות, הייתי מייעץ להם בדחיפות למנוע מכירה של הספר או הפצתו בקרב קבוצת הסיכון המדוברת. אם אתם שואלים אותי, פשוט מוכרחים בחנויות ובסיפריות השונות להדפיס על גבי כריכתו הקידמית והאחורית, מדבקה עם הכיתוב: "אסורה הקריאה לאנשים בגילאי 60 ומעלה".

ולמה? פשוט מאוד, כי אם אני, שאני בן אדם צעיר ובריא לכל הדיעות וללא מחלות רקע, הסתבכתי עם הכמות הרבה של הדמויות שמאכלסות את הספר, רק תארו לכם עם מה הזקנים המסכנים יצטרכו להתמודד כשהם יקראו אותו? הם יתייאשו וינטשו באמצע. גם ככה החיים קצרים ולא נשאר מהם עוד הרבה, אז לא חבל לנצל את הזמן לקריאת ספרים ברורים וקלים יותר לעיכול? אפילו לא צריך ספרי מופת כבירים, מספיק ספרים שלא יסבכו את הקוראים, זה הכל. בגיל השלישי כבר נהיים צנועים ומסתפקים במועט, ככה זה כשגלגל החיים מאט את סיבובו, והשיא כבר נשאר אי שם מאחור.

אם היו לי מאזניים, ובצד אחד הייתי מניח שם ספר זקנים, ובצד השני הייתי מניח ספר מתח, אז ספר הזקנים היה הדבר הכבד מבין השניים, והיה מנצח בקלות. אם אני בוחר להשתמש במושגים מתחום האפייה, אזי אפשר לומר שהטעם של הזקנים במאפה השתלט על הטעם של המתח.
זה אולי ספר, שכמו שאמרתי, לא מומלץ לזקנים, אבל רוב המשקל שלו הוא על דמויותיו הזקנות (הרבות, כפי שכבר ציינתי, וזה לא כולל גם את הדמויות הלא זקנות, הרבות גם הן, שמתווספות אליהן) וחוויותיהן (או יותר נכון, רכילותיהן וקישקושיהן, שלהן ושל מחבר הספר).
אין בספר ולו טיפה של מתח. תעלומת הרצח היא רק נוף יפה, קישוט, תפאורה. לא הסיפור המרכזי. היא כמו הנכדים שקופצים לבקר בבית של סבא וסבתא...
אז מה יש? סתם ניסיון לשעשע קצת עם דמויות זקנות פעלתניות, דמויות שעוסקות במעשה לא ממש זקן באיפיון שלו, כמו לפתור תעלומת רצח ביחד - וזה די קומי בעיני קוראים רבים, כמו הזקן ההוא שברח מבית אבות ויצא למסע מטורף ופרוע. הבעיה היא שלקרוא על זקן פעלתן ולא זקן באופיו, כבר איבד מהקסם הראשוני שלו.
לסיכום - הספר בסדר כזה בתור ספר זקנים (אם כי הרעיון די מוצה בסך הכל), אבל כספר מתח הוא נכשל, ובענק. אפשר, ואף רצוי, לוותר (במיוחד אם אתם נמנים בין אוכלוסיית הסיכון המדוברת).

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Rach
Rach
ש
שרה
תמונה של אור שהם
אור שהם
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של הדבורה מקן הצרעות
הדבורה מקן הצרעות
תמונה של גלית
גלית
תמונה של אַסְיָה
אַסְיָה
תמונה של ברידג'
ברידג'
37קוראים|גיל ממוצע50|57%נשים

על המבקר

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו

זה שאין לנקוב בשמו

ותיק
חבר מזה 13 שנים
626 ביקורות•13 נבחרות•10,879 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות626
ביקורות נבחרות13
לייקים שקיבל10,879
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת190מדע בדיוני ופנטזיה123תרגום (נוער)64

דיון על הביקורת

42 תגובות
גלית
גלית•לפני 4 שנים

באיחור אופנתי להפליא , אפרתי

מה רמוצווא סדרת סוכנות הבלשיות מספר 1 של אלכסנדר מק'קול סמית. יופי של סדרה , חבל ש-כרגיל- ההוצאה עצרה באמצע.
אפרתי
אפרתי•לפני 4 שנים

גלית, בדיוק אני אוחזת בסיפור חייו של מר פיקרי. מענג ביותר.

יש איזו בלשית שחורה מאפריקה, (גם אשה, גם אפריקאית, גם שמנה וקסם של בלשית) לא זוכרת מה שמה.
גלית
גלית•לפני 4 שנים

לא מומחית

רק קוראת מרתונית...
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 4 שנים
רויטל - הבנתי. לא נורא, לפחות כתבת כאן קצת בתימצות, גם טוב. נתי - לא נראה לי שזו הייתה כוונתי כשכתבתי את הסקירה, אבל אולי דעתך תהיי שונה משלי וזהה יותר לדעתן של הגברות הנכבדות. גלית - יפה, נראה שאת שאת מומחית בעניין...
גלית
גלית•לפני 4 שנים

אפרתי

עוד לא קראתי ג'פרי דיוור ( אבל הכנסתי מייד לרשימה אחרי שעלה בספר סיפור חייו של מר פיקרי) וכמובן חשבתי על איירונסייד ועוד כמה בלשים טלוויזיוניים אבל החלטתי לדבוק בספרותיים. אפשר להוסיף לרשימה גם בלשים לא אנושיים - כבשים (גלנקיל ממש גרוע בעיני) חתולים וכלבים (ריטה מיי בראון הלוואי והיית כאן -אחד המוצלחים ומאד חביב עליי) וכן הלאה.
גלית
גלית•לפני 4 שנים

רויטל ק

ואני עוד מצאתי אותה לוקה בחסר.. וויתרתי רק כי היה כבר ממש מאוחר בלילה ולא היה לי כח לנסות להזכר בעוד כמה קשישים ספרותיים שאני בטוחה שקיימים אי שם בנבכי מוחי. הספר של ג'וזפין טיי מאד מוצלח לטעמי אם כי הוא מהזן המאד איטי , זה שמתמחה בהפעלת התאים האפורים ולא בפעילויות תזזיתיות. ובאמת מאד קשה להשיגו היום.(אם את עוברת בראש העין אני משאילה בשמחה )
נתי ק.
נתי ק. •לפני 4 שנים

כל הדיון הזה ממש עשה לי חש לקרוא את הספר. לפני כמה ימים

הוא כבר היה אצלי ביד ובסוף נזנח
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 4 שנים

גלית!!! איזה יופי של רשימה!

(בתו של הזמן נמצא ברשימה שלי שנים, לא מצאתי אותו). זשל"ב, נכון, לא כתבתי כי לא היה לי הרבה מה לומר. בעיני זה היה ספר חביב מאוד לז'אנר, עם תעלומה טובה ומסקרנת, עלילה שלא דוהרת קדימה עם פיצוצים ואקשן בכל עמוד (בהתאמה, כמובן, לגיבורים ולמצבם) ועם טיפונת ניסיון אמיתי להישיר מבט לקשיי הגיל (במסגרת הז'אנר כמובן, לא בתיאורים ראליסטיים שוברי לב, אבל הרבה פעמים אנדרסטייטמנט עושה את העבודה טוב יותר).
אפרתי
אפרתי•לפני 4 שנים

גלית, גם לינקולן ריים של ג'פרי דיבר בכיסא גלגלים ומארק אנג'לוטי העיוור ביער של דנטה.

איירונסייד...
גלית
גלית•לפני 4 שנים

ממתין על המדף

כך שאני אשעה את ההחלטה בינתיים וכאמור זו שטיק ידוע :להשתמש בבלש לא "צפוי" לא סטנדרטי, שזקוק לטיפול או השגחה מיוחדים ,שנחווה ע"י הסביבה כחלש ,חסר יכולת או אפילו אוויל ומנצל את התפיסה הזו לטובתו . החל בילד על הרצף (המקרה של הכלב מארק האדון) דרך מבוגר מוגבל (החדר האחורי של היצ'קוק ,בתה של הזמן ג'וזפין טיי)או עם נכות (קורמורן סטרייק של רוברט גלבריית היא ג'יי קיי רולינג) קשיש (גב מרפל לאגאטה כריסטי) אציל ( לורד פטר וימסי לדורותי סאיירס, סר פרסי בליקני לברונית אורצ'י) או החביב ביותר :עבריין (לכאורה כמובן - הגיבור של הזהב הלבן ואקספרס לגיהנום של אלייסטר מקלין).
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 4 שנים
אפרתי - טוב, זכותך לא להבין את ההומור שלי, לא כולם מבינים אותו וגם לא כל הזמן. מה שכן, חשוב שתדעי שאני מעריך זקנים, ובמה שכתבתי אין איזו קביעת עובדה אלא גישה הומוריסטית שמבוססת בהומור על סטריאוטיפים. הנה, עובדה, את זכרת את כל השמות ואני הסתבכתי והשתעממתי, עניין של טעם לא של גיל. רויטל - גם את לא כתבת עליו ביקורת... גלית - לא ידעתי על זה. יש בלשים בוגרים אבל לא שמעתי על זקנים. גם את קראת את הספר?
גלית
גלית•לפני 4 שנים

מה שאפרתי, מה שרויטל.ק

ד.א זה מנהג מאד נפוץ בספרות הבלש לתת ל"קשישים" לפתור את התעלומות. לראש עולה מיד מיס מארפל כמובן. אבל יש לא מעט ספרים כאלה.
אפרתי
אפרתי•לפני 4 שנים

באמת רעיון

רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 4 שנים

אני איתך אפרתי, ספר שנהנתי ממנו

(נו, אז אולי פשוט תכתבי עליו ביקורת...?)
אפרתי
אפרתי•לפני 4 שנים

קראתי את התגובות, קראתי את הסקירה. נראה לך שכתבת בהומור, אבל זה לא הצחיק אותי

לקרוא "אם היה לי כוח השפעה על החלטות משרד הבריאות, הייתי מייעץ להם בדחיפות למנוע מכירה של הספר או הפצתו בקרב קבוצת הסיכון המדוברת. אם אתם שואלים אותי, פשוט מוכרחים בחנויות ובסיפריות השונות להדפיס על גבי כריכתו הקידמית והאחורית, מדבקה עם הכיתוב: "אסורה הקריאה לאנשים בגילאי 60 ומעלה". אני ממש לא הסתבכתי, וגם אחרי שסיימתי 2 ספרים נוספים עוד לא שכחתי את אליזבת וסטיבן, את ג'ויס ואת אברהים, את רון ואת ג'ייסון, את פני ואת ג'ון, את איאן ואת טוני, את אנתוני ואת בוגדן ואת קארן. נו, איך אני? נשבעת לך שלא הצצתי בספר כדי להיזכר ואני קיבלתי חיסון שלישי. ספר מקסים, לא מסובך ומשעשע וחכם.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 4 שנים
אפרתי - תסתכלי בבקשה בתגובות של הסקירה ותביני לבד, לפני שאת שופטת. לגבי דעתך על הספר, ובכן זו דעתך ולא אקח אותה ממך.
אפרתי
אפרתי•לפני 4 שנים

ספר חכם ומלא הומור וגם מפתיע לא מעט. וסליחה, גם בני 75 הם לא זקנים, וביידן, שמנהל

את המדינה החשובה בעולם הוא בן 78.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 4 שנים
פאלפ - נכון, מסכים גם אני עם דבריך. רץ - תודה! שמח שלא האשמת אותי בגילנות והבנת שהכל בהומור :)
רץ
רץ•לפני 4 שנים

ספר זקנים - אהבתי

Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 4 שנים

מסכים, בימינו

עושים אבחונים גם למי שממש לא צריך . זו תעשייה. אבל המדיה המודרנית רווית ה-TMI, אחראית לבעיות קשב רבות,יש מחקרים.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 4 שנים
תודה לכם על הדיון המעניין
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 4 שנים
רויטל - אין בי שום צד גילני, אני בעצמי בן 100 (וטוב שכך!) ועכשיו ברצינות: לקחתי סטריאוטיפים שמוצמדים לאנשים זקנים והשתמשתי בהם בהומור, זוהי לא דעתי האמיתית אני בעצמי רואה נשים מבוגרות, למשל ספרניות רוסיות בספרייה אצלי בעיר, שקוראות ספרים קלאסיים וכאלה. לקחתי סטריאוטיפ של אדם זקן עם בעיות זיכרון ולכן מתקשה כביכול לזכור את כל הדמויות. לגבי העיסוק בספר, ככה אני ראיתי אותו. פרפר - חח יפה מוריה - תודה! נכון, לא מעט, כמספר השנים שהם חיים... מורי - אתה מחפש עבודה? פאלפ - תודה, שמחתי לשעשע אותך. לגבי נושא האבחון - אולי פעם פשוט היו פחות איבחונים שעשו?
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 4 שנים

זשל"ב, שיעשעת.

הייתי אומר שדווקא הצעירים יותר עלולים להתבלבל ממגוון הדמויות, כי כבר כל צעיר שני מאובחן בהפרעות קשב וריכוז היום. מה גם שאנחנו רגילים יותר למידע מהיר ושטחי. המבוגרים לפחות עדיין קצת זוכרים איך לזכור פרטים ולא לרוץ לגוגל על כל פיפס.
מורי
מורי•לפני 4 שנים

סקאוט, לו הייתי היום במצב של חיפוש עבודה, אני לגמרי לא רלוונטי.

סקאוט
סקאוט•לפני 4 שנים
אז מורי, אם הם לא רלוונטיים לגיל ארבעים, זה אומר שאינך רלוונטי גם?
מורי
מורי•לפני 4 שנים

חבר'ה, אתם משעשים אותי. אני בן 61 ואין לי מושג על מה אתם מדברים כשאתם

מדברים על בני שישים ומעלה. טוב, אולי זה כי אני בן...
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 4 שנים

ושוב אני בצד של הזקנים, זשל"ב

(אבל הכל בסדר, מאחר ולא מזמן חגגתי 40, אני כבר לא רלוונטית. לפחות ע"פ מורי). בעיני זה היה ספר חביב פלוס, ובניגוד לזקן שיצא מהחלון - טיפה יותר ריאליסטי במבט שלו על הזקנה וקשייה. אני גם לא חושבת שהמטרה העיקרית שלו היא לשעשע בפער הקומי בין הזקנים לבין תחום העיסוק. לכל הזקנים בספר יש רקע ועבר שמחבר אותם למשימה שלקחו על עצמם. בשם כל הקשישים רוצה למחות על הגילנות שהפגנת בביקורת, אין שום סיבה שאנשים מעל גיל 60 לא יוכלו לעקוב אחרי הדמויות ומהלך העלילה בספר, או שיאלצו לקרוא רק ספרים קלילים ופשוטים. סיכוי טוב שהם יהנו ממנו יותר מאשר אי אלו צעירים...
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 4 שנים

בסין אנשים יוצאים לפנסיה בגיל 50 ועדיין מקבלים פנסיה סבירה.

כבר מזמן היה צריך לחשוב על פתרון לבעיית קרנות הפנסיה המצטמקות והפנסיה העלובה שתהיה לחוסכים רבים בעתיד. כאשר חוסכים כסף על המנגנונים שמתפעלים את קרנות הפנסיה השונות, אפשר לתרגם אותו ליותר כסף עבור החוסכים.
מוריה בצלאל
מוריה בצלאל•לפני 4 שנים
תודה זשל"ב, אתה והתגובות גרמתם לי לצחוק. עושה אחורה פנה מהספר המנומנם הזה. כמה כינויים יש לזקנים היום? גיל הזהב, אוכלוסיה בסיכון, אזרח ותיק, פנסיונר, קשישא, סבאל'ה, חתיאר... אני בטח מפספסת עוד מלא. מוגזם קצת.
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 4 שנים

זשל"ב, יכול להיות שהסתבכת עם הדמויות כי חסר לך נסיון החיים של המבוגרים

שיודעים להתמודד עם בעיות מורכבות כאלה. D-:
מורי
מורי•לפני 4 שנים

הבעיה שאנשים נעשים לא רלוונטיים בגיל 40.

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 4 שנים
אז אולי פשוט צריך להעלות את גיל הפנסיה...
מורי
מורי•לפני 4 שנים

הפוך, זש''י. דווקא אם הם בריאים לגמרי ולא עובדים, אך חיים, עוד שני

עשורים אחרי הפנסיה ולא מייצרים דבר, המחיר הכלכלי כבד.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 4 שנים
חס וחלילה גנאי, חני. הכל נכתב בהומור, בהשראת משרד הבריאות, כפי שכתבתי למורי ולסקאוט. לגבי התוויות לספר - אם להיות רציניים, הספר לא מומלץ לאף אחד...
חני
חני •לפני 4 שנים

זשי זה ממש נשמע מהפה שלך כמילת גנאי.

מה עם " זקני השבט" או "חכמי השבט"... ואי אפשר לכתוב טייטל על הספר לגיל מסויים. כי יש אנשים בוגרים מאחרים או ההפך ילדותיים לגילם. כל ההגדרות והקופסאות זשי לזרוק לפח. ומי כמוך יודע שלא צריך אותם.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 4 שנים
למה הכוונה? שהטיפול בהם עולה כסף?
מורי
מורי•לפני 4 שנים

היום כבר ערים למחיר הכלכלי של האוכלוסיה המבוגרת.

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 4 שנים
מורי וסקאוט - לא הבנתם אותי נכון. אינני חושב שגיל 60 זה נחשב זקן, משרד הבריאות חושב כך. השתמשתי בהגדרה הזו של אוכלוסייה בסיכון, בהומור. יעל - נכון, אבל זה קורה לכולם ואני לא מכחיש שזה יקרה גם לי. סקאוט - כן אה, היה באמת שלב שבו חשבתי לקנות אותו אבל העדפתי לחכות שיגיע לסיפרייה, מזל. ואת צודקת, בטח לאור התקדמות הרפואה והעלייה בתוחלת החיים.
סקאוט
סקאוט•לפני 4 שנים
מזל שלא קניתי לך אותו. (-: מסכימה עם מורי. שישים זה הארבעים החדש. זה לא זקן... העלבת את ההורים שלי חחח
מורי
מורי•לפני 4 שנים

וכולנו יודעים שיקרה גם יקרה.

yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

פעם קראו להם "גיל הזהב" היום אפשר לקרוא להם "קבוצת סיכון".

מבחינת איפיון השם השני הולם יותר. הם מהווים ק"בוצת סיכון" לצעירים היפוכונדריים, הבוחנים את תסמיני הזיקנה המשתקפים וחושבים "לי זה לא יקרה!"
מורי
מורי•לפני 4 שנים

שישים זה זקן?

42 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו

קבר דוהר

קבר דוהר

רוברט גלבריית

ראשית, ולפני הכל, רציתי לברך שהגענו ליום הזה, היום שבו כל חטופינו החיים יצאו מעזה, ובתקווה שגם שאר אזרחי ישראל כמו החטופים יחזרו מארץ מדממת וכואבת ורווית מלחמות לעבר עתיד טוב יותר ללא טרור.
יצא וקרה צירוף מקרים מדהים, שאת הספר הנ"ל סיימתי בסמיכות לסיום המלחמה. הספר עוסק בכת פסיכית ומטורללת על כל הראש, שכמו החמאס, הסבו נזק רב להרבה אנשים חפים מפשע, וכמו החמאס גם הכת הזאת משקרת לעולם ומספרת לו שהיא "כנסייה הומניטרית" ומטרותיה מקודשות, והעולם אוכל את זה כל כך חזק, שרק אצל קורמורן סטרייק בכבודו ובעצמו, והעוזרת המופלאה שלו רובין אלקוט, מופנית אליהם התקווה שהם יביאו את סיומה של הכת, ממש כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהרבה קיוו כי יצליח לסיים סוף כל סוף את המלחמה.
האם סטרייק ורובין יצדיקו את התקווה שהופנתה אליהם, ויצליחו לסגור את הכת? תקראו ותגלו.

אגב, נכון שזה קצת מצחיק שאישה שכותבת ספר ביקורתי על תופעת הכתות, היא בעצמה המייסדת של הכת הגדולה ביותר, הלא היא "הכת האוניברסלית של סוגדי הארי פוטר"? (כת אשר, יש לציין, גם אני חבר בה).
לא יודע, סתם נקודה למחשבה.

***

הסדרה הזו הולכת ומשתפרת מספר לספר, כאשר שלושת הספרים האחרונים ('דם חם', 'לב שחור כמו דיו', 'קבר דוהר') הם ספרות מופת בז'אנר המתח והבלש, לא פחות. ככה צריכים לכתוב מתח בלשי. ואת האמת היא שכבר בספרי 'הארי פוטר' הבחנתי בכישרון המתח והבלש של רולינג, עם הסופים והמפתיעים והפתרונות המסובכים שאף אחד לא ציפה, תמיד חושבת צעד קדימה, והכל מתוכנן עד לפרטים הקטנים כבר מהספר הראשון.

בספר הזה הבלש והשותפה שלו מקבלים פנייה מאב שבנו נכנס לכת והקשר עמו אבד. האב חושד שהכת מונעת ממנו להיפגש איתו, ולא כפי שנטען מצידם שהבן שלו לא מעוניין מרצונו החופשי.
בתחילת הספר רובין וסטרייק נפגשים עם אנשים שונים, שואלים שאלות, מגששים כהרגלם.
בערך בעמוד 200 הספר עולה שלב, ומגיע הרגע שבו רובין אלקוט מסתננת לשורות הכת, משחקת תפקיד בתור אישה פתיה שמעוניינת להצטרף לכת וסוגדת כמו כולם למנהיג שלה, שמדבר הרבה מילים יפות וגם נראה חתיך ושובה את לבבות כולם, גברים ונשים כאחד. כשהיא נכנסת לשערי הכת היא מבינה עד כמה מדובר במקום ארור. מקום שבו מתנהלת שטיפת מוח שיטתית, מושגים כמו 'שטן מקטרג', רכושנות חומרית', 'הנביאה הטבועה' נטמעים במוחותיהם של חברי הכת. ועוד לא הגעתי לסדום ועמורה שכולם צריכים לשכב עם כולם כי אין דבר כזה זוגיות כי זו רכושנות חומרית, וכמובן גם עבודות פרך, מיעוט במזון ומים וכ'ו וכ'ו.
רובין מתנדנדת בין הרצון לברוח משם לבין הרצון להישאר ולגבות כמה שיותר עדויות שיצליחו להפליל את הכת ולשמש סיבה לפירוקה בידי המשטרה. בינתיים, סטרייק ממשיך בחקירה שלו, נפגש ומראיין אנשים.

הרגעים של רובין בכנסייה, היו הרגעים הכי טובים של הספר ובזכותם הספר הזה הוא הטוב ביותר בסדרה בעיניי. כת מרתקת עם טקסים, אמונות, שגעונות. בכללי יש מרקם רב של דמויות מעניינות וסיפורי משנה שעוטפים את עלילת הספר, וזה מוסיף. לא סתם בכריכה האחורית שיבחו את הדמיון הרב שיש בראשה של רולינג, דמיון שכמובן לא היה חסר גם בספרי 'הארי פוטר'.

הספר הזה מומלץ בחום לכל אוהבי הסדרה, לכל המתעניינים בספרים על כתות, וגם לאלה שאולי לא התחברו לספרים הראשונים בסדרה ולא מבינים מה הם מפספסים בהמשך, כי הסדרה הזו משתפרת מספר לספר.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

טרי הייז: הי מאמי, אני יודע ששנינו עייפים וממש מתים ללכת כבר לישון, אבל יש לי בעיה שמציקה לי ורציתי לבקש את עצתך.
אשתו של טרי הייז: בבקשה, ספר לי מה הבעיה ואנסה לעזור.
טרי הייז: זה בקשר לספר שאני כותב עכשיו. אני נתקל במחסום כתיבה. הספר הוא על סוכן סי איי איי שנשלח לאזור במשולש גבולות של איראן, אפגניסטן ופקיסטן, על מנת לחלץ משם גבר ואת אשתו וילדיהם. הגבר הזה הוא חבר בארגון טרור שנקרא "צבא הטהורים", ולאותו אדם יש מידע בנוגע לפיגוע חסר תקדים שהם מתכננים להוציא לפועל, ובתמורה למידע הוא מבקש שיבריחו אותו ואת משפחתו משם לארצות הברית לחיים טובים יותר. סוכן הסי איי איי עובר מסע ובסופו של דבר המשימה קצת מתפקששת ובנס הוא ניצל וחוזר לארצות הברית. בעודו עסוק במשימתו, ניצב פנים מול פנים מול ראש ארגון הטרור, אדם אשר כולם חשבו שמת. עכשיו, אשתי היקרה, אין לי כל רעיון כיצד להמשיך את הספר, יש לך עצה? כלומר, רעיון למה יכול לקרות בהמשך?
אשתו של טרי הייז: הממ, אין לי מושג... זה נושא די רציני, שדורש מחשבה מעמיקה. אני אומרת, בוא נישן על זה ונראה מחר בבוקר, טוב יקירי?
טרי הייז: טוב, אשתדל.

~למחרת בבוקר~

אשתו של טרי הייז: בוקר טוב יקירי, איך ישנת? מקווה שהצלחת להירדם למרות המחשבות טורדות המנוחה.
טרי הייז: בוקר טוב, יקירתי. בסופו של דבר נרדמתי, ואף חלמתי חלום. ואיזה חלום חלמתי, חלום הזוי ביותר...
אשתו של טרי הייז: נו, ספר
טרי הייז: חלמתי על איזה מישהו שנכנס לצוללת, והצוללת טובעת ויש חוסר חמצן, כולם שם מתים חוץ מניצול אחד, אותו מישהו, ואז האותו מישהו הזה יוצא החוצה ומגלה שהכל בוער ויש אפוקליפסה ויש אורקים שמסתובבים ומהלכים אימה על השורדים האחרונים, ומסתבר שהוא קפץ כמה שנים קדימה בזמן.
אשתו של טרי הייז: וואו, נשמע מרתק. ממש יכול להיות המשך פוטנציאלי שישבור את מחסום הכתיבה של הספר שאתה כותב עכשיו.
טרי הייז: את חושבת?
אשתו של טרי הייז: במיליון אחוז
טרי הייז: וואלה, יש משהו ברעיון הזה. חתיכת ראש יש לך. זה הולך להיות גאוני. כבר מתחילים לצוץ לי רעיונות מגובשים בראש. יאללה, רצתי לחדר הכתיבה...
אשתו של טרי הייז: בהצלחה!
טרי הייז: תודה!

***

אפשר לחלק את הספר לשניים. חלק ראשון מצויין, מותח, כתוב היטב, מרתק את הקורא לספר.
חלק שני - משעמם, איטי, הזוי ולא קשור.
בדרך כלל אני לא בררן בכל הנוגע להשתלשלות אירועים לא מציאותית. רבים ביקרו בגלל זה את הספר "הכל יהיה בסדר" של דן יוספן, אבל לי זה לא הפריע ונהניתי מהמופרכות. הפעם זה לא קרה, והרגשתי כמו שהרבה הרגישו. כמו שתיארתי בקטע למעלה - כאילו טרי הייז חלם חלום מוזר והוא פשוט הדביק אותו לספר. או, וזו עוד אופציה, שהוא ראה את מה שקורה אצלנו בישראל והבין שאם הוא לא מתנסה בעולמות הפנטזיה והמדע בדיוני אז אנשים יעדיפו לראות חדשות מאשר לקרוא את ספרו החדש.

ולמרות הכל, 4 כוכבים שאף התלבטתי אם לתת לו 5. כי החלק הראשון עשה עליי רושם רב. וכי הדמות הראשית מעולה וכך גם הנבל הראשי (שמשום מה דמיינתי אותו בראש נראה כמו זרהאמגשדי מקופה ראשית, למי שמכיר). כי הסיפור המשפחתי של סוכן הסי איי איי והדילמה של אשתו להיות בזוגיות ולהקים משפחה עם גבר שכמעט כל הזמן לא נמצא לידך ויוצא למשימות מסוכנות, נגעו בי משום שהדבר התכתב באופן מדהים עם המציאות של נשות המילואים המוכרת לנו בישראל. כי הכתיבה שלו נהדרת. אבל בסופו של דבר לא יכולתי להתעלם מהמופרכות של החלק השני ומכך שברובו, למעט קטעים בודדים בלבד במהלכו וקטע נוסף בסוף הספר, היו בעיקר קטעי סרק של דיבורים או של תיאורים טכניים משמימים. טרי הייז, למרות היותו סופר טוב, הוא עדיין בוסר ולא יזיק לו ללמוד מהמאסטרית, ג'יי קיי רולינג (או יותר נכון רוברט גלבריית') איך לכתוב ספר מתח ארוך בצורה מוגזמת, אך עם זאת מעולה ועם ערך מוסף.

ועדיין, למרות כל האמור לעיל, קראתי את כל 678 עמודיו, ככה שאי אפשר להגיד שזה ספר שנוטשים או שהוא ספר לא טוב. אני כן ממליץ עליו כי הוא כן גורם לקורא לשקוע בעולם של ריגול ותככים. הוא פשוט לא חף מטעויות והגיע הזמן שלא אהיה נחמד לשם שינוי והפעם לא אעגל לחמישה כוכבים.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
חטוף

חטוף

אלי שרעבי

כשהתכוונתי להעניק לספר הזה 5 כוכבים, עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי: אולי לא מתאים לדרג ספר כזה, כאילו היה ספר מתח והרפתקאות מן המניין, מן מוצר בידורי שנהנים מקריאתו ומתפעלים מכמה שהוא מוצלח? אמנם אם מישהו שלא שמע מעולם על השבעה באוקטובר, והיה ניגש לקרוא את הספר הזה, וודאי היה חושב שזה ספר מתח ברמה גבוהה, על אדם שנחטף ועובר ייסורים עד הסוף הטוב הלא הוא הרגע של השחרור. אבל בגלל שכולנו שמענו על השבעה באוקטובר, לא ניתן לנתק את הספר מהקונטקסט שלו.
מה שהכריע בסופו של דבר את הכף, וגרם לי להעניק לו את חמשת הכוכבים, הוא שאלי שרעבי, מעבר להיותו שורד במלוא מובן המילה, עם אישיות חזקה, ניסיון חיים ובגרות שעזרו לו במהלך שהותו בשבי, וכ'ו וכ'ו - הוא גם סופר לא רע, שלא לומר טוב מאוד. כתיבתו נוכחת, חזקה, עוצמתית, מלאה בהגיגים ומשפטים יפים, מלאה באנושיות, באהבה, בתמימות וברצון לחיות את החיים בשקט, כתיבה של אדם שהוא ההפך הגמור מהרוע שנגלה אליו.

אלי שרעבי מספר אודות חייו בשבי, מרגע השתלטות המחבלים על ביתו והחטיפה שלו לעזה, ועד רגע השחרור. הוא מספר שם על המפגשים שלו עם החטופים האחרים, עם אלו שנרצחו לאחר מכן בשבי חמאס כמו הרש גולדברג פולין וגם עם כאלה שעדיין שם עד היום כמו אלון אהל. הוא מספר על הדינמיקה ביניהם, על הרצון לשרוד, על תכנון צורת האכילה, על היחס עם השובים השונים, שמתברר שיש כאלה שיותר נחמדים אליהם וחלק פחות.

במשך הקריאה, חשבתי על עצמי, שחייתי את החיים הנוחים והפשוטים שלי, ופתאום קיבלתי הצצה מוחשית ומתוארת בפירוט של מה הם עברו ועוברים בזמן שחייתי את חיי. היה מעניין לראות איך המציאות שאנחנו עוברים במדינה - המלחמה עם לבנון והצפון המופצץ, החיסולים השונים של נסראללה הנייה ושות', המתקפה של איראן - מתקבלת שם מעבר לגדר. אלי שרעבי בספר הזה נותן לנו הצצה איך הדברים נראים מהצד השני, הן מנקודת מבטם של השובים והן מנקודת מבטם של השבויים.

בתחילת הספר מופיע תצלום של אשתו ושתי בנותיו ואחיו של אלי שרעבי, והספר מוקדש לזכרם, מה שמרמז על הסוף העצוב שמחכה לו עם שחרורו. השביעי באוקטובר הוא טרגדיה עמוקה של כל כך הרבה משפחות, טרגדיה שתצלק ולעולם לא תימחק בזכרון המדינה. השחרור של אלי שרעבי מהשבי מייצר תחושה טובה של חופש המשולבת בתחושה רעה וקשה של אובדן ובדידות ושיקום נפשי (וגם פיזי) ארוך.
כולי תקווה שסופם של החטופים שנשארו בשבי, יהיה סוף טוב. שהם ישתחררו מהשבי ויכתבו גם הם ספרים על תקופת השבי שלהם, שהעולם יידע, שאנחנו הישראלים נדע, שהממשלה תדע וגם שחמאס יידעו ויבינו שהשביעי באוקטובר היה לא רק טעות לאנושות אלא גם טעות שלהם. סקירה זו מוקדשת לאותם חטופים שטרם השתחררו ובתקווה שישתחררו בקרוב מאוד.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
במחילה מכבודה של אשת המערות

במחילה מכבודה של אשת המערות

אופיר טושה גפלה

החיים לא פשוטים. השיגרה שוחקת, שאלות על משמעות הקיום עוברות בראש, העתיד מעורפל ולא ברור ומעלה חששות, מחשבות לא נעימות רצות בראש.

אלו דברים שאני עובר ביום יום בתקופה האחרונה (מלבד התקופה הנפלאה והקצרה שבה טיילתי בהרי האלפים ולרגע אחד כל הצרות נזרקו לאחור, עד שחזרתי לארץ ושוב הכל חזר), אבל גם הדברים שבהם הספר הזה עוסק, ואותם עוברת דמות האב, אשר כותב יומן שאותו קורא אחר כך בנו, לאחר שהתבשר על התאבדותו של אביו, שנעלם מחייהם ושנים ארוכות חי בלונדון עד שלבסוף התאבד במוסד פסיכיאטרי.
ביומנו הוא מספר בין היתר על השחיקה מלימוד ההוראה, על ההחלטה להתפטר על מנת להיות מאושר, על העול הכלכלי שבא בעקבות זאת והפך אותו ואת משפחתו לפחות מעושרים, ועל המחשבות והחלומות המטרידים שמופיעים אצלו.

זהו ספרון קטן, אינטימי ומינימליסטי, על דמות שהזדהיתי איתה ועם כאבה. הספרות לא ספרות גדולה ומדהימה, אבל לבו של הספר רחב ומעורר הזדהות. לצערי הסוף הטראגי של דמות האב הוא סוף של הרבה אנשים שנכנסים לעצבות בחייהם. אני למשל חושב על החטופים ושם את הדברים בפרופורציות, משתדל לחשוב על החיובי ועל מה שיש, זה לא תמיד עוזר לגמרי אבל משאיר אותי בחיים.

מומלץ בחום. אופיר טושה גפלה הוא נוף ייחודי ומסעיר בספרות הישראלית ובכלל, אני מאוד אוהב אותו ואת הספרים שלו, ומקווה בשבילו שכל עוד הוא בחיים הוא ימשיך להוציא כל הזמן ספרים, שיעשה מה שעושה אותו למאושר (ומעושר).

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
נשף האמפוזות

נשף האמפוזות

אולגה טוקרצ'וק

'נשף האמפוזות' מאת אולגה טוקרצ'וק העביר לי בצורה טובה את הזמן במהלך הטרק של סובב מון בלאן (רכס הרים הגובל בשלוש מדינות: איטליה, צרפת, שוויץ) ובמיוחד במהלך הטיסה, שרק בטיסה עצמה קראתי לפחות 100 עמודים.
באורח פלא, וללא תיכנון של ממש, האווירה של הספר השתלבה יפה עם האווירה של הטיול: הספר מספר על אדם בעל ריאות חלשות שמגיע לפנסיון לגברים בעלי מחלות לב וריאה. הפנסיון נמצא גבוה בהרים, שהרי ידוע כי אוויר הרים צלול כיין טוב לריאות וללב. ההרים והאוויר הצח שבהרי האלפים, השתלבו היטב עם האוויר הצח בהרים של פולין שבספר.

כשחזרתי לחום וללחות הארץ ישראלית (והאזעקה בעקבות ירי מתימן, כשהגעתי לביתי), המשכתי לקרוא בו, ופתאום האווירה האחרת, הארץ-ישראלית, הכה שונה מאווירת הרי האלפים, לא עשתה חסד עם הספר הזה ואיבדתי בו עניין.
זה לא שהוא היה כזה מעניין במהלך הטיסה והטיול - הוא היה כמעט חסר התרחשויות, וכלל לא מעט שיחות גברים על נשים ועל כך שהן פחותות מהגבר וכל זה, בקיצור ממש לא ספר אימה - אבל האווירה שהשתנתה וכבר לא התאימה לאווירת הספר, ובנוסף עצם זה שבטיול הייתי עסוק וקראתי יחסית קצת ובטיסה הייתי מאוד משועמם וכל מה שנשאר היה לעשות זה לקרוא בספר, גרמו לי לנטוש את הספר בין חציו לסופו.

בסך הכל מדובר בספר עם כתיבה יפה המוכרת למי שקרא ספרים אחרים של טוקרצ'וק, אבל מעבר לזה מדובר בספר עם עלילה דלה ולא מענינת במיוחד, וגם דמויות לא מקוריות במיוחד שכולן מתנהגות כמו, ובכן, פולניים.
התלבטתי בין שניים לשלושה כוכבים, ובסופו של דבר החלטתי לעגל לשלושה כי הוא בכל זאת העביר לי יפה את הזמן בטיסה ובטיול.
ולכל מי שלא היה בטרק של סובב מון בלאן ויכול להרשות לעצמו, אני מאוד ממליץ לכם. חוויה ממש.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
פליישמן בצרות

פליישמן בצרות

טאפי ברודסר־אקנר

שאלה: איך קוראים לספר שיש בו הרבה דיבורים על סקס, כל כך הרבה דיבורים על סקס שזה כבר חופר במוח?
תשובה: ספר שמזיין ת'שכל...

וזה בדיוק התיאור המדויק של הספר הזה, שחווית הקריאה בו הייתה דומה לחוויה של צפייה במופע סטנדאפ, אבל מהסוג הלא מוצלח, הנדוש הזה, שעוסק עוד פעם בזוגיות שמתפוררת, עוד פעם ביחסי גברים-נשים והרבה בדיחות סקס גרועות שגורמות לצופה להתקפל ממבוכה, ולמלמל לעצמו: "אחי, הגזמת, ספר משהו אחר, משהו שלא קשור לסקס"

אל הספר הזה הגעתי בעקבות המלצה שנחשפתי אליה בתוכנית של כאן 11 שנקראת "אתם חייבים לקרוא את זה", תוכנית העוסקת בהמלצות ספרים ותחרות בין מספר ממליצים כשהממליץ שרצו את ספרו זוכה בכבוד ובתחושה שסופרים אותו ואת דעתו. התוכנית משולבת בהומור ובדאחקות, תוכנית קלילה שגם עוסקת בנושא אהוב הלא הוא הספרות. הספר הזה היה בין הספרים שהמליצו בתוכנית, ועם היכרות מסוימת מהאתר בשילוב עם ההמלצה, עוררו את סקרנותי לקרוא אותו.

אני אישית לא יודע איך שרדתי עד עמוד 80, כנראה בגלל שאני בחור צעיר ובכושר טוב ויכול להחזיק לא מעט זמן במיטה (הבנתם נכון, את הספר קראתי לרוב במיטה שבחדרי).
אני בכושר כל כך טוב ויכול להחזיק כל כך הרבה במיטה - עד כדי כך שבסוף אקט הקריאה, אפילו לא הייתה גמירה! פשוט נטשתי אותו באמצע, ואמרתי: מצטער, אבל זה לא ילך בינינו. הוא התחנן ובכה אבל זה לא עזר. בסופו של דבר הבטחתי לו שלא אדרג אותו בציון הגרוע ביותר, כי זה חשוב לו למוניטין ולרושם הראשוני בעיניהם של המשתמשים באפליקציות הספרים למיניהן כמו 'סימניה', 'עברית' וכ'ו, אחרת אף אחד לא ירצה לשכב איתו במיטה ולקרוע אותו, סליחה, לקרוא אותו.
ייאמר לזכותו של הספר, שמי שכתב אותו הוא יהודי והמילה 'ישראל' מוזכרת בו בערך מאית מהפעמים שמילים הקשורות לסקס מוזכרות בו. שזה הרבה, מאוד.

אבל הסיבה האמיתית שנתתי לו שני כוכבים ולא כוכב אחד, מלבד ההבטחה שהבטחתי לו לפני שנפרדו דרכינו ומלבד יהדותו של הספר, היא שבין כל החפירות על סקס והעלילה המיותרת, דווקא יש לו כתיבה טובה מאוד, והיא אולי הסיבה שהצלחתי להחזיק בו יחסית הרבה למה שהייתי מחזיק עם אותה עלילה אבל עם כתיבה פחות טובה.
בקיצור, יש בו שפיכת כישרון כתיבה לבטלה. וזה, רבותיי, איסור חמור ביותר (ולא רק ביהדות אלא בכלל).

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

אם הדיקטטורה הייתה משתלטת על אתר 'סימניה', והיה נקבע חוק המחייב את כלל כותבי הסקירות באתר לכתוב סקירה המונה משפט אחד בלבד ולא יותר מכך, אז המשפט שהייתי בוחר והיה מתמצת בצורה טובה את ערך הספר, הוא: "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו".

לצערי, הדיקטטורה עוד לא השתלטה על האתר, מה שמאלץ אותי, אף על פי שאינני חייב, לכתוב יותר באריכות...

המשפט "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו" מתאים לגיבורת הספר, קאיה, נערה שחוותה חיים לא פשוטים: אביה היה שיכור ומכה את אמה, שיום אחד עזבה את הבית ולא חזרה, וגם אחיה בעקבותיה. לאחר מכן, גם אביה הלך ולא שב, והיא נאלצה לשרוד לבדה בביצות. היא החלה להיות ילדה פראית, ילדת טבע הרחוקה מהציוויליזציה המערבית, גם יום אחד בבית הספר היא בקושי שרדה. שמועות החלו לצוץ עליה, שמועות לא טובות שהובילו בשיאן להאשמה ברצח של בחור צעיר. אותו בחור צעיר היה אחד משני גברים שאיתם הייתה בסוג של מערכת יחסים.
הספר מזגזג בין זמנים: מצד אחד, ההווה, החקירה בדבר מותו של הבחור עד להבאת קאיה למשפט ותיאור תהליך המשפט. ובמקביל, העבר, הכולל את סיפורה האישי של קאיה, היכרותה עם אנשים שונים במהלך שהותה לבד בביצות.

מדובר בספר נחמד מאוד שנהנתי מקריאתו, קולות הביצה הידהדו באוזניי תוך כדי קריאה, רקע לדרמת נעורים מבעד לעיניה של בחורה מעוררת רגש ואמפתיה שכולם הפנו אליה עורף ונטשו אותה. דרמה שיש בה קצת רומנטיקה, קצת מתח, קצת תיאורי טבע, קצת מסר חינוכי של קבלת האחר והשונה ונגד שפיטה סטיגמטית של אנשים, וכן, גם קצת דרמה. בסך הכל אחלה של ספר, מספיק טוב בשבילי לחמישה כוכבים אף על פי שמעט התלבטתי.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
אש ורוש

אש ורוש

דיאנה ווין ג'ונס

הספר מספר על נערה צעירה, המגיעה בטעות ללוויה באחוזה כלשהי על יד ביתה, שם היא מכירה בחור בשם לין, איתו היא מתידדת, ויחד הם בוראים לעצמם בראש עולמות דמיוניים. היא גם גונבת כמה תמונות יקרות ערך מהאחוזה באותו יום, דבר הקושר אותה לעולמו של מר לין ולאנשים המקיפים אותו, ולא נותן לה מנוח. אותו עולם מתערבב בעולמה המוכר הכולל את חברותיה וחבריה מבית הספר, אמה, אביה וסבתה.
זה ספר שהוא לא תמיד ברור, ושיא המוזרות שלו מגיע בסופו, אבל יש בו משהו בכתיבה, במסתוריות שלו, שאף על פי שלא קורה בו הרבה אקשן או פרטים עסיסיים, והרבה פעמים הוא מעורפל בעלילתו ומורכב, לא חשבתי לנטוש אותו וסקרן אותי לדעת מה הספר הזה ומה הוא טומן בחובו, וזהו סוד קסמה של דיאנה ווין ג'ונס וכתיבתה החיה, כך מסתבר. קשה לומר שמאוד נהנתי ממנו, והוא גם די ארוך, אבל בסך הכל סיפק לי חווית קריאה משונה בקטע טוב ומעניינת למדי. במיוחד בימים משוגעים שכאלה, זה נחמד לשקוע בספר שעוסק בבריאת עולמות מקבילים שניתן לברוח אליהם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שיעורים בפיתוח קול

שיעורים בפיתוח קול

דורית רביניאן

את ספרה המפורסם של דורית רביניאן, 'גדר חיה', קראתי אי שם, בתקופה שבה מה שהעסיק והסעיר את המדינה היה ספר קריאה ולא הפגנות לשחרור חטופים או מלחמה כואבת ועקובה מדם. מעט מעלילתו של הספר זכורה לי, אבל אני זוכר שאהבתי אותו מאוד וכמו כן גם את הכתיבה היפה של דורית רביניאן.

הכתיבה היפה שלה נוכחת גם ב"שיעורים בפיתוח קול'. מן כתיבה נעימה, כמו ציוץ הציפורים שעל הכריכה. יפה וציורית כמו שטיח פרסי, שהרי מוצאה הוא מפרס. הכתיבה שלה היא מה שהפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה, ואיפשר לי להוסיף לו כוכב.

הספר בעל עלילה דלה. הוא מתחיל בתיאור של מערכת יחסים מיוחדת וחריגה בין אח לאחות, כשהסיפור מובע מנקודת מבטה של האחות. האח והאחות, שהיו בלתי נפרדים בילדותם, מתחילים לאבד בבגרותם את הקשר שהיה להם, האח מתרחק ממנה לעומת האחות שרוצה להמשיך לחיות בקרבתו כמו אז. הוא חוזר בתשובה, והיא עוזבת לאמריקה. כשהאח חולה במחלה קשה ועומד על סף מוות, היא נזעקת להגיע לארץ, ומרגישה שיש לה חלק במצבו של אחיה, כאילו הוטלה עליו קללה בגלל מעשיה הטמאים כלפי אחיה הקטן בילדותם, מעשים שהיא לא בטוחה שקרו אבל אולי כן קרו.

הסיפור נקטע באחת, ועובר לסיפור אחר, כנראה על דורית רביניאן עצמה, של אישה שכותבת ספר על אח ואחות ומעשה טמא ביניהם, ומתארת את משבר הכתיבה באמצע תהליך כתיבת הספר. במקביל, היא מתארת את הווי החיים במשפחתה, יוצאת פרס, על התרבות הפרסית ועל הקשר המיוחד עם אביה.

הספר יפה בסך הכל, והוא לא רע, אבל הרגיש לי כאילו הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. האם זה ספר על אח ואחות וגילוי העריות שהיה בילדותם? האם זה יחסים אבא ובת יוצאי פרס? האם זה סיפור על משבר כתיבה? ומה הקשר ביניהם, מה מחבר ביניהם, מה המטרה של הצגת כל חלק בנפרד? הספר בין כה וכה קצר, כ-180 עמודים, כך שהוא הרגיש לי יותר כמו אוסף סיפורים קצרים ולא ספר שלם.
עם זאת, כמו שכתבתי קודם לכן, כתיבתה היפה של רביניאן הפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה למרות העלילה הלא שלמה, דבר שמנע ממני בסופו של דבר להעניק לו ציון מאכזב של שלושה כוכבים. לשיקולכם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו

ביקורות נוספות על "מועדון הרצח של יום חמישי"

מועדון הרצח של יום חמישי

מועדון הרצח של יום חמישי

ריצ'רד אוסמן

שלום מיידעלה. מה שלומך? איזה יופי שבאת לבקר. כמה טוב לראות אותך. אז בואי, תיכנסי, תשבי. אני אכין לנו כוס תה, ותספרי לסבתא מה קורה איתך בזמן האחרון, כי כבר מזמן לא נפגשנו ואני צריכה להתעדכן. תה, זה טוב? מה לא טוב בתה? אה, קפאין. חליטת צמחים את אומרת. נו, שוין. גם חליטת צמחים יש כאן. אני בכלל שותה רק מים עם לימון. וגם עוגיות יש. הנה, קחי לך. הם מביאים בחדר אוכל, ואני תמיד לוקחת איתי כמה לחדר, כי אלה עוגיות טובות.

אז ספרי, איפה את עובדת? אני לא חושבת שסיפרת לי. כן סיפרת לי? אוי ואבוי מה יהיה עם הזיכרון הזה. לפחות את השם שלך זכרתי נכון. נכון שזכרתי נכון? כי את יודעת איך זה עם אובדן הזיכרון שבא בעקבות ההזדקנות. אבל אני חייבת לומר שיש בזה משהו טוב, כי בכל יום פוגשים אנשים חדשים. הצחקתי אותך. יופי. אני שמחה שחוש ההומור שלי עוד נשאר. תמיד הייתי יודעת להצחיק אנשים. המסמר של הכיתה הייתי. כולם אהבו לדבר איתי. וגם תלמידה מצטיינת, סיפרתי לך. גם הראיתי לך את התעודות שלי.

אני רואה שאת מסתכלת על הספר כאן על השולחן. גילה, המכרה שלי מכאן, שגרה בקומה הזאת לקחה מהספרייה ושכחה כאן, אז קראתי. יש כאן ספרייה, את יודעת. זה בכלל מקום יוצא מן הכלל. יש בו כל מה שאנשים בגיל שלי צריכים, וגם חברה, והרצאות, ויוגה ופילאטיס. וגם ספרייה. תאמיני לי אם הייתי יודעת שכל כך טוב כאן, הייתי עוברת עוד קודם, כבר כשהסבא שלך היה בחיים. הוא היה נהנה כאן מאוד. למה את לא שותה את התה שלך? הוא חם מדי? חבל שלא אמרת, הייתי עושה לך את הטריק של הסבא לקרר כוסות תה.

אז הספר הזה. את רואה על הכריכה, זו אישה בגיל שלי, והיא מחזיקה אקדח. זה כאילו ספר בלשים, אגתה כריסטי כזה, אבל לא עם בלש אחד. לא כמו הזאתי שלה, שכחתי כבר איך קוראים לה. שהיא סקרנית וחטטנית אבל עובדת לבד. אז לא. כאן זה קבוצה של בלשים יחד. והם גרים במקום כזה, כמו כאן, שהוא בית אבות, אבל קוראים לו בשם שנשמע יותר טוב. והוא גם באנגליה, אז כמעט כולם שם אנגלים, היי-סוסייטי כזה. את יודעת שהייתי פעם באנגליה, כן? אני אראה לך תמונות. ראית כבר? את אומרת, טוב, אני מאמינה לך. תאכלי עוד עוגייה, הם ממש טובות. ואת מוכנה להביא לי את הצעיף משם? נהיה לי טיפה קר. תודה. מארפל. זהו זה, נזכרתי. מיס מארפל זו הבלשית של הסופרת הזאת שדיברנו עליה קודם.

אז הספר הזה, דיברנו עליו. תמיד בספרי בלשים יש איזה רצח או משהו, והבלש צריך לחקור אותו. אז כאן יש שלושה. תחשבי על זה, חבורה של זקיינים כמוני שהם חוקרים, וצריך להחזיק ראש לזכור מי זה כל אחד מהם. ואז כמה נרצחים, מזמנים שונים, וגם בזה צריך להחזיק ראש. והומור כזה של אנגלים, שהוא טוב, אני לא אומרת, אבל כנראה לא תמיד מתרגמים אותו טוב. מה אני אגיד לך, לא בשביל הגיל שלי. יותר מדי שמות. כמו שהיינו אומרים פעם "ספר טלפונים". את יודעת מה זה ספר טלפונים, כן? כי אמרו לי שהיום כבר אין דבר כזה. שהמכשיר טלפון בעצמו שומר את המספרי טלפון של עצמו. פלא פלאים. אז הספר הזה הוא קצת כמו ספר טלפונים בשבילי. יותר מדי שמות פחות מדי עלילה, רק שגם יותר מדי עלילה. את צוחקת? יופי, חוש הומור עוד נשאר לי. הייתי מסמר הכיתה תמיד, סיפרתי לך?

יש לכם באינטרנט הזה שלכם מקום שכותבים על ספרים, נכון? אז תכתבי שם לחברים שלך שלא צריך לקרוא. יותר גימיק, פחות ספר בלשים. שבמקום זה יילכו לבקר את סבא שלהם או את סבתא שלהם, אם עוד יש להם. ואם לא, שיחפשו בדיור מוגן הקרוב מישהו בודד ויבקרו אותו. לפעמים גם כשיש הרבה פעילויות ויוגה ופילאטיס, כל מה שאנחנו רוצים זה לדבר עם מישהו צעיר.

לפני 3 שנים•נצחיה
מועדון הרצח של יום חמישי

מועדון הרצח של יום חמישי

ריצ'רד אוסמן

ברור מהביקורות כאן וברשת שמדובר בספר שנוי במחלוקת. אני נהניתי ממנו מאוד:
ארבעה קשישים בכפר המיועד ל"בני גיל הזהב" (אבל כאלה ממעמד חברתי רם) נפגשים פעם בשבוע, בימי חמישי, ומנסים לפתור תעלומות רצח לא מפוענחות. למה? כי הם לא רק קשישים. כולם היו פעם אנשים בעלי כוח ומעמד, והם לא רוצים לשכוח. והם מנסים להילחם כך בהידרדרות המנטלית, להרגיש רלוונטיים – ובעיקר, הם לבד אבל לא רוצים להיות בודדים.
מנהיגת החבורה היא קשישה שובת לב בשם אליזבת. כזו שרגילה להשיג כל דבר שהיא רוצה בו. והיא משיגה. היא גם הדמות שעברה נותר בערפל גם בסוף הספר. נרמז שהיא עסקה בחייה בחקירות, אבל יותר מכך לא נדע עליה. בכל מקרה – היא חסרת מעצורים ומשעשעת במיוחד. בחבורה נכללים גם רון, שהיה בעבר מנהיג לוחמני של ארגוני עובדים, איברהים, שהיה פסיכיאטר מצליח, ואחרונה הצטרפה ג'ויס. היא היתה לדבריה "בסך הכל אחות". לכאורה לא שווה בדרגתה לאחרים, אבל יש לה נקודות חוזק משלה – היא לא בולטת בשטח, והאלמוניות מאפשרת לה לסקור את הסביבה – דבר לא נעלם מעיניה. היא חביבה על כולם, וכשהיא חוברת אל אליזבת – לא ניתן לעצור אותן.
מהר מאוד נתקלת החבורה במקרה רצח המתרחש ממש אצלם בכפר. מובן שהם מתחילים מיד בחקירה, וגם דואגים שהשוטרת החביבה עליהם בתחנה תצורף לצוות המשטרתי החוקר. כריס, השוטר הממונה על צוות החקירה לא מבין כיצד נקלע לסיטואציה ההזויה שבה הוא נאלץ לחלוק מידע וחומרי חקירה עם חבורת קשישים. אבל בהדרגה גם הוא נשבה בקסמם. ההתעקשות של הקשישים לשמור על רלוונטיות, הדבקות שלהם בחיים ובמה שטוב בהם – משפיעות גם על הצעירים יותר שסביבם.
העלילה עמוסה בדמויות – עובדי המקום, קרובי משפחה, שכנים... כיאה לספר מתח מוצלח – כמעט כולם הופכים חשודים בזמן זה או אחר, ועוד ועוד סודות מתגלים, אבל הפתרון לא נמצא מתחת לפנס.
זהו גם ספר על סודות, על המחיר שלהם, על חברות, על זיכרון ועל שכחה. זה ספר על יחסי משפחה ועל יחסי חברות, ועל המשמעות שלהם בחיי כולנו – צעירים וזקנים.
העלילה סוחפת, מותחת ומהנה. פרקי הספר קצרים וקריאים, הדמויות מעוררות אמפתיה ומקסימות. והכול טבול בהומור בריטי מעודן.
אני התקשיתי להניח את הספר מהיד, ונהניתי ממנו מאוד.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יעל
מועדון הרצח של יום חמישי

מועדון הרצח של יום חמישי

ריצ'רד אוסמן

ציפיות גבוהות וסקרנות ראשונית שליוו את הכניסה ל"מועדון הרצח של יום חמישי" מאת ריצ'ארד אוסמן, התפוגגו לחלוטין ככל שהעמודים נקפו. מה שהחל כהבטחה למותחן בריטי שנון ואינטליגנטי, התגלה כחוויה ספרותית שלא מצליחה להחזיק מים ומותירה את הקורא תלוי באוויר.
במרכז העלילה עומדת רביעיית גמלאים בכפר פנסיונרים יוקרתי, המשעשעת את עצמה בפענוח תיקי רצח ישנים, עד שפשע אמיתי ונוכחי מתרחש ממש מתחת לאפם. האטמוספירה רוויה בהומור יבש ואנגלוסקסי טיפוסי, והכתיבה עצמה אכן חביבה מאוד, קולחת ומנוסחת היטב ברמת המשפט הבודד.
אולם, חן סגנוני ותחכום מילולי אינם תחליף לעמוד שדרה עלילתי מהודק. הספר סובל מעומס יתר של קווי עלילה מקבילים ומקוטעים, וממצעד בלתי פוסק של שמות ודמויות הצצים חדשות לבקרים כאילו הדברים אמורים להיות מובנים מאליהם. הפיזור המבני הזה מייצר תחושת תלישות ומסמס את המתח הסיפורי במקום ללבות אותו. הדמויות, למרות פוטנציאל הקסם שלהן, נותרות פונקציונליות על לוח השחמט של הסופר, ואינן מצליחות לייצר תהודה רגשית עמוקה או עומק פסיכולוגי שיניעו חוויית קריאה ממגנטת באמת. עבור מי שמחפש סיפור קצבי אך בעל משקל, התוצאה מרגישה מפוזרת וסטרילית.
שורה תחתונה: שנינות חביבה ומעטפת אסתטית שאינן מצליחות לחפות על עלילה ארגמנטרית ודלילה. ספר קליל שלא מצדיק התמדה למי שמחפש ספרות איכותית עם בשר ועומק.

לפני שבוע•
★★★★★
•ליליאן די
מועדון הרצח של יום חמישי

מועדון הרצח של יום חמישי

ריצ'רד אוסמן

ספר בריטי שנון, אינטילגנטי ונחמד עם סיפור מצויין על חברות זקנים חדים. כייפי ממש

לפני 11 חודשים•שירין
מועדון הרצח של יום חמישי

מועדון הרצח של יום חמישי

ריצ'רד אוסמן

אחרי התגובות ותיאור הספר ציפיתי למשהו יותר טוב האמת. התאכזבתי. לקח לי הרבה זמן לסיים אותו וגם הסוף לא היה מעניין למדי. לא ממליצה, בקיצור.

לפני שנתיים•
★★★★★
•סשה
מועדון הרצח של יום חמישי

מועדון הרצח של יום חמישי

ריצ'רד אוסמן

מ-ש-ע-מ-ם!!! כתוב בסגנון אנגלי - איטי ומכובד. אבל לא אומר שום דבר... גיבוב של מילים (אבל בסטייל אנגלי)

לפני שנתיים•
★★★★★
•עומר ציוני
מועדון הרצח של יום חמישי

מועדון הרצח של יום חמישי

ריצ'רד אוסמן

מעשיה חביבה ולא יותר מזה. אין הרבה מה להגיד על הספר הזה. לאור הפרסום של הספר - תהיתי מי הם אלו שכותבים את הדש האחורי וכמה משלמים להם על כך? בכל מקרה לא רע להעביר כמה ימי קריאה עם הספר הזה - ובלבד שזה לא על חשבון ספרים טובים יותר - ועוד יותר כאשר אתה מרותק לכמה ימים במיטה (המקרה שלי). עלילה בלשית מינוס. דמויות של אנגלים קשישים וחביבים, הומור אנגלי במנות.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•רוני
מועדון הרצח של יום חמישי

מועדון הרצח של יום חמישי

ריצ'רד אוסמן

איך? איך רק 2 ביקורות לספר כזה קליל מצחיק משעשע וגם מאתגר עם הדברים שניתגלים לאט לאט והמתח והשעשוע של אנשים בסופחייהם מול הנדל"ניסתים הכרישים כל כך אקטואלי ומשמח שיש סופ טוב בעיני לפחות נו כמה שהעלילה מסובכת איך שהוא נכון שהכסף הדת החדשה שכולם רואים הכול דרך החור של הגרוש מנצח רק בהתחשבות בסביבה ובמיזעור נזקים
הללויה

לפני 4 שנים•
★★★★★
•איור וודה
מועדון הרצח של יום חמישי

מועדון הרצח של יום חמישי

ריצ'רד אוסמן

לאחר שקראתי את הסקירה על הספר בעתון הארץ מאד סיקרן אותי ולקחתי אותו. אכזבתי היא גדולה. שום מחמאה שכתבה המבקרת גילי איזיקויץ לא התממשה. יתכן שחלק מהבעיה הוא התרגום. כנראה בספר יש הומור אנגלי שלא בא לידי ביטוי בספר בעברית. הספר משעמם, רויו בפרטים, אין בו מתח ואין בו שום ארוע מלבד ארוע הרצח שמתמסמס בין הדפים.אפילו הסיפורים הבנלים של דרי בית האבות לא משכו אותי. ישנם לאחרונה ספרים על קשישים ועל בתי אבות והם הרבה יותר טובים כמו "משחק ההמתנה" "תעלול". כנראה הבריטים מבינים משהו שאני לא הבנתי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אסתר