ביקורת ספרותית על מועדון הרצח של יום חמישי מאת ריצ'רד אוסמן

---

שלום מיידעלה. מה שלומך? איזה יופי שבאת לבקר. כמה טוב לראות אותך. אז בואי, תיכנסי, תשבי. אני אכין לנו כוס תה, ותספרי לסבתא מה קורה איתך בזמן האחרון, כי כבר מזמן לא נפגשנו ואני צריכה להתעדכן. תה, זה טוב? מה לא טוב בתה? אה, קפאין. חליטת צמחים את אומרת. נו, שוין. גם חליטת צמחים יש כאן. אני בכלל שותה רק מים עם לימון. וגם עוגיות יש. הנה, קחי לך. הם מביאים בחדר אוכל, ואני תמיד לוקחת איתי כמה לחדר, כי אלה עוגיות טובות.

אז ספרי, איפה את עובדת? אני לא חושבת שסיפרת לי. כן סיפרת לי? אוי ואבוי מה יהיה עם הזיכרון הזה. לפחות את השם שלך זכרתי נכון. נכון שזכרתי נכון? כי את יודעת איך זה עם אובדן הזיכרון שבא בעקבות ההזדקנות. אבל אני חייבת לומר שיש בזה משהו טוב, כי בכל יום פוגשים אנשים חדשים. הצחקתי אותך. יופי. אני שמחה שחוש ההומור שלי עוד נשאר. תמיד הייתי יודעת להצחיק אנשים. המסמר של הכיתה הייתי. כולם אהבו לדבר איתי. וגם תלמידה מצטיינת, סיפרתי לך. גם הראיתי לך את התעודות שלי.

אני רואה שאת מסתכלת על הספר כאן על השולחן. גילה, המכרה שלי מכאן, שגרה בקומה הזאת לקחה מהספרייה ושכחה כאן, אז קראתי. יש כאן ספרייה, את יודעת. זה בכלל מקום יוצא מן הכלל. יש בו כל מה שאנשים בגיל שלי צריכים, וגם חברה, והרצאות, ויוגה ופילאטיס. וגם ספרייה. תאמיני לי אם הייתי יודעת שכל כך טוב כאן, הייתי עוברת עוד קודם, כבר כשהסבא שלך היה בחיים. הוא היה נהנה כאן מאוד. למה את לא שותה את התה שלך? הוא חם מדי? חבל שלא אמרת, הייתי עושה לך את הטריק של הסבא לקרר כוסות תה.

אז הספר הזה. את רואה על הכריכה, זו אישה בגיל שלי, והיא מחזיקה אקדח. זה כאילו ספר בלשים, אגתה כריסטי כזה, אבל לא עם בלש אחד. לא כמו הזאתי שלה, שכחתי כבר איך קוראים לה. שהיא סקרנית וחטטנית אבל עובדת לבד. אז לא. כאן זה קבוצה של בלשים יחד. והם גרים במקום כזה, כמו כאן, שהוא בית אבות, אבל קוראים לו בשם שנשמע יותר טוב. והוא גם באנגליה, אז כמעט כולם שם אנגלים, היי-סוסייטי כזה. את יודעת שהייתי פעם באנגליה, כן? אני אראה לך תמונות. ראית כבר? את אומרת, טוב, אני מאמינה לך. תאכלי עוד עוגייה, הם ממש טובות. ואת מוכנה להביא לי את הצעיף משם? נהיה לי טיפה קר. תודה. מארפל. זהו זה, נזכרתי. מיס מארפל זו הבלשית של הסופרת הזאת שדיברנו עליה קודם.

אז הספר הזה, דיברנו עליו. תמיד בספרי בלשים יש איזה רצח או משהו, והבלש צריך לחקור אותו. אז כאן יש שלושה. תחשבי על זה, חבורה של זקיינים כמוני שהם חוקרים, וצריך להחזיק ראש לזכור מי זה כל אחד מהם. ואז כמה נרצחים, מזמנים שונים, וגם בזה צריך להחזיק ראש. והומור כזה של אנגלים, שהוא טוב, אני לא אומרת, אבל כנראה לא תמיד מתרגמים אותו טוב. מה אני אגיד לך, לא בשביל הגיל שלי. יותר מדי שמות. כמו שהיינו אומרים פעם "ספר טלפונים". את יודעת מה זה ספר טלפונים, כן? כי אמרו לי שהיום כבר אין דבר כזה. שהמכשיר טלפון בעצמו שומר את המספרי טלפון של עצמו. פלא פלאים. אז הספר הזה הוא קצת כמו ספר טלפונים בשבילי. יותר מדי שמות פחות מדי עלילה, רק שגם יותר מדי עלילה. את צוחקת? יופי, חוש הומור עוד נשאר לי. הייתי מסמר הכיתה תמיד, סיפרתי לך?

יש לכם באינטרנט הזה שלכם מקום שכותבים על ספרים, נכון? אז תכתבי שם לחברים שלך שלא צריך לקרוא. יותר גימיק, פחות ספר בלשים. שבמקום זה יילכו לבקר את סבא שלהם או את סבתא שלהם, אם עוד יש להם. ואם לא, שיחפשו בדיור מוגן הקרוב מישהו בודד ויבקרו אותו. לפעמים גם כשיש הרבה פעילויות ויוגה ופילאטיס, כל מה שאנחנו רוצים זה לדבר עם מישהו צעיר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מועדון הרצח של יום חמישי